מגיעה הביתה. שוטפת אותך ממני, אותי ממך.
ישבנו. דיברנו. החלטנו לתת לזה עוד צ'אנס.
הרי בסה"כ טוב לנו, בסה"כ היה לנו כיף.
אבל מאז הרבה מים זרמו מתחת לגשר ואנחנו שם, בקצה הנהר לא מפסיקים לטחון את אותם המים.
"נו טוב, בוא ניתן לזה עוד צ'אנס" אני מחליטה שאין לי מה להפסיד.
אבל כבר אין לך מקום אצלי, אני כבר לא מעריכה אותך ואתה כבר לא זה שאני רוצה להתמסר לו.
הזהרתי אותך שכשהולכים, אני מוחקת, בועטת לפלנטה בגלקסייה מקבילה ושמה עלייה מצור.
לא מצפה ולא מתגעגעת, לא חושבת ולא מסכימה לך להדאיג אותי יותר מהזבוב שעל התקרה. (זוכר שפעם אני הייתי הזבוב על התקרה שלך?)
"שונים. כל כך שונים." אנחנו אומרים ומסכימים. לא מצליחים להוריד את העיניים אחד מהשנייה.
כשאני אומרת א' אתה שומע ת' וההפך.
כשאני רוצה חום ואהבה אתה מנוכר.
כשאתה מתקרב לגעת בי אני נרתעת.
עייפות. עייפות ממך, ממני לידך.
מחול אין סופי של אי הבנות, כעס, עצבים, מרירות וייאוש.
טוב, מה אני אגיד לך?
בוא ניתן לזה עוד צ'אנס...