אוקיי,
אחריי שעוררתי סערה תקשורתית בבועה הסוטה שלנו אפשר לחזור לדרמות היומיות ועל כן על פרק היום עומדת סוגייה,
אני בת 20.
הכרתי מישהו בן 37, גרוש, עם ילדה, וכמדומני בעל הניסיון והאופי שדרוש בשבילי בדיוק (ואוליי שוב אני טועה אנחנו נגלה את זה בערך תוך שובעיים - זה טווח הזמן הממוצע אצלי).
אולם המצב מעורר אצלי שאלות מוסריות:
1. 'השתלחתי' (כמו שכינו אותי) לפניי כמה ימים בגבר המבוגר ממנו לא בהרבה וציינתי שגילו הפריע לי והיה בין הגורמים לפירוק הקשר. בהיכרותי החדשה אני לא מרגישה סלידה או דחייה בשל גילו אלא ההפך אבל, הראש שלי לא נותן לי מנוח ש'משהו לא תקין' בלצאת עם גבר מבוגר ממני ב17 (!) שנה.
2. ילדה. טכנית הוא יכל ליהיות אבא שלי. דמיינתי (וגם הוא דמיין) אותי נפגשת עם בתו הקטנה, ואני מטבעי מאוד אימהית אז אין לי חשש שזה לא ייסתדר אך משהו בסיטואצייה נראה לי מאוד שגוי.
3. אני חושבת שבזמן האחרון קצת התקבעתי על 'סוג' הבחור או הגבר שאני רוצה שיהיה כרגע בחיי: מישהו אסרטיבי, חכם, רגיש, נו בקיצור הבנתם, אני לא אמשיך את רשימת התכונות הזאת מאתר "loveme". אז זהו, הוא בדיוק ההפך אבל כל מה שיש לו 'מפצה' על חוסר היותו 'הגבר המושלם כרגע'.
קיצור מה עושים? כי מה זה אין לי כח להתחיל שוב משהו שנידון לכישלון ואני טובעת באשליות וחרמנות ולכן לא רואה בצלילות.
**הוא לא מהאתר.
