וניליות, חגורה ומה שביניהם

אז ככה.

37.

שלושים ושבע.

30 ו- 7.

מממ.

37.

אנחנו מתערטלים בין השוטים שתלויים מעל למיטה שלך לבין הסדינים הלבנים שאצלי בבית.

הפנים שלי נעות בין ידייך הרכות לבין הקשיחות של השטיח.

התחת שלי נארז בקפידה במכנסיים שיוציאו לך את העיניים ולאחר מכן מוגש לך כקינוח שדורש חימום לפני אכילתו.

אתה האדון ואני הכלבה.

...

הן צועקות לי. כולן. מושיטות אלי את זרועותיהן הארוכות (מאוד משום מה) ומנסות לתפוס אותי.

הן מקיפות אותי. טהורות מבפנים, נקיות, זוהרות. "אל תלכי" הן מפצירות בי כולן כאחת. "אל תלכי".

הן יודעות על מה הן מדברות. אני שובבה. תמיד בודקת על עצמי.

תמיד משחקת בטאקי, או דוקים, או שחמט או כל משחק אסטרטגייה אחר בעל מנצח אחד והמנצח הוא זה שמפיל את הלב שלי, או מרסק אותו, או מנפץ, או כולא במכלאה – תלוי כמובן באיזה משחק מדובר.

"אל תלכי" הן חגות סביבי ואני מסתחררת. מרגישה את האהבה שלהן, את החום שלהן, את הדאגה שקורנת מעיניהן, את הכאב והצער שזורמים בידיהן הארוכות. "אל תלכי" הן ממשיכות כאילו מכתיבות לי את תורת החיים או מנסות להפנט אותי. "אל תלכי".

הן עומדו מסביבי. כולן. מקיפות ואוטמות אותי בתוך כיפה שייצרו משזירה שלהן אחת בשנייה.

אבל אני שובבה, כבר הזכרתי?

אני תמיד מזהה פתחים קטנטנים ואני מגניבה פעם אצבע ברגל ופעם את כף היד למשש את מה שנמצא בחוץ. לפעמים זה קיפוד ולפעמים זאת סלסלת תותים. לפעמים זה קקטוס ולפעמים גבר נאה. בדרך כלל בסלסלת תותים יש עכביש ארסי שמחכה בתחתית והגבר הנאה נראה נאה כי אני יכולה למשש רק חלקיק קטן ממנו ובסוף מסתבר שהוא בכלל אישה עם סטרפ-און.

והן תמיד מטפלות. חובשות את היד עם הארס או מורחות וזלין על הרקטום שחולל. עוטפות בתחבושת של חום ואוטמות עם לויקופלאסט של דאגה. אם הפצע חמור מהרגיל הן מטפטפות חומר אנטיספטי רווי באהבה והוא שורף עד עמקי נשמתי כמו חומצה טהורה אבל מרפא מהר.

הן תמיד מטפלות ואני? לא יכולה להפסיק.

אני לא יכולה להפסיק להימשך למשב הרוח המרענן הזה שמתגנב אליי בין השזירה הגופנית שלהן.

הוא כאילו מזכיר לי איך הכל אמור להתנהל. שהחיים לא מתנהלים בתוך בועת אהבה ודאגה. שהבנאליות והשעמום, מגנים ככל שיהיו לא מספקים אותי, לא מספיקים לי.

הפרברים והבית, הגדר הלבנה, הכלב, שלושה ילדים והאהבה שכולנו מייחלים להם לא נועדו בשבילי. אני רוצה יותר.

אני רוצה בית מלהבות, ומטפלות לילדים. אני רוצה שף וכובסת. מנקה ונער בריכה ספרדי בשם חוליו. לא לא דבילים, אני לא רוצה כסף ועושר מהסוג הזה. אני פשוט רוצה לחלום גם אם אני נפצעת בדרך.

הוא נותן לי לחלום – המשב הזה של הרוח. המשב שמתגנב ועושה צמרמורת שמתחלפת באנחות עונג וכמיהה לעוד. הלוואי והיה מספיק פתחים ביניהן כדי שאוכל לפרוס את כל הגפיים שלי ולהרגיש את כל מה שיש מחוץ לשזירת האהבה שלהן.

זאת מין שובבות, כזאת שגורמת לילדה בת 6 לשזור 2 ראשים של בובות לצמה אחת.

אני לא יכולה להפסיק להציץ, לתפוס, לטעום, להקשיב, להיפגע, להתפר, לאהוב, לפחד, להחלים.

"אל תלכי" הן מבקשות. תופסות. מלטפות ונוגעות. מקוות שאאבד הכרה מרב סחרחורת והגחמה החדשה הזאת תצא ממוחי.

אהובות שלי, נימפות שלי, מגנות שלי. גבר בן 37 - הוא הגחמה החדשה שלי.

פתחנו במערכה חדשה ואין עוד מנצח או מפסיד.

הוא לא יפה, הוא לא מצליח, הוא לא ישב איתי לארוחת שישי אצל ההורים ואני לא אלד לו שלושה ילדים.  

הכלבה היחידה בפארודיית הפרברים הזאת שתצא לטיולים עם קולר בגינה עם גדר לבנה זאת אני ברשותו.

את הכביסה אכבס לו עירומה ושפופה מעל הכיור כשהוא בוהה בי מאחור.

אסמיק רק כשיסטור לי או כשירשה לי להודות לו בגמירה.

את האוכל שלו הוא יאכל מגופי כי אני אהיה לו לשולחן או לשרפרף לרגליו שהתעייפו.

הוא המשב רוח שמלטף לי את היד מחוץ לכיפת האהבה שלכן ואני לא יכולה לעזוב. המערכה עוד נמשכת. הקלפים חולקו והלוח נפרס.

הוא גורם לי לטירוף חושים ותחושת רוגע בלתי מוסברת. הוא מוריד אותי לגבהים חדשים.

חברות שלי, מגנות שלי. תנו לי.

הוא - גבר בן 37 שלא נגזר מפוסטר של עיתון, שלא יוביל את ילדי הראשון לכיתה א'.

הוא – גבר בן 37 שפשוט יכאיב לי עד שאהפוך לסגולה תחת ידיו ותחת זיקפתו.

הוא זה שיטרוף אותי בעודי בוערת וכל עוד הלבה נוזלת מתוכי כי אני הטרף שלו ורק שלו.

הוא משב של רוח, הוא גבר בן 37 – וזאת הגחמה החדשה שלי.

**בובה יקרה שלי, אני יודעת שקשה לך לקרוא את זה ויודעת שאת דואגת.

תדעי שאני אוהבת אותך המון ומודה לאלוהים שיש אותך וכן יירבו בובות כמוך בעולם.