אז אני לוקחת כדור והחום קצת יורד,
בבוקר אותו יום, מעט מוקדם יותר, הרופא פוסק "פנצילין 500 מ"ג פעמיים ביום"
"יש לך גם בשביל הנשמה?" אני שואלת
...
התחלנו לצאת לפני... חודש? כן, כמדומני, חודש וחצי זה היה.
תקציר לקוראים היקרים על החודש הנ"ל:
עליות וירידות, הצלפות ונשיקות, נשיקות של כפות רגליים,
חיבוקים והשפלות, ליקוקים, ליקוקים בכל מקום ו-אהבה.
אני כבר הזהרתי שאני לא טובה בפרידות ולכן כאשר הרומן הצרפתי שלנו הגיע לסיומו, נקטתי במספר פעולות.
כמובן, שמיד ארגנתי צוות של רוצחים, חביבים וחסרי נשמה אשר יגיעו לביתך וישחטו את עורך מעלייך על מנת להביאו אליי.
הם שאלו האם להביא לי גם את ליבך בתיבה ועניתי להם שאין לי צורך בלב רקוב.
שנית כל, אתה אמנם בחרת למחוק ולדפדף אותנו ואני רוצה לעצור רגע ולהיזכר בכל מה שהיה לנו.
אני זוכרת שהיינו יושבים באמבטייה, מלאה במים חמימים ונעימים, אתה בועל אותי עם העיניים שלך ואני כמו טרף לבן וחסר אונים מתענגת על הסקירה שלך.
אני זוכרת את עצמי אומרת לך בין קול תזוזת המים לבין אנחות העונג שלי,
שמחוץ לדלת חדר האמבטייה, בעצם נמצאת העיר פריז, בה גברים מבוגרים יוצאים עם נשים צעירות והסקס, משוחרר הרבה יותר.
אני זוכרת את הכאב הבלתי נסבל של הברכיים שמשתפשפות בשטיח הגס שעה ארוכה שאני מוצצת לך ואתה לא מוריד את עינייך ממשחק המחשב.
אני זוכרת את הכאב הופך לרטיבות שנוזלת ממני, את ההשפלה מפעילה את שרירי הנרתיק שלי, את העלבון מכין את הכוס שלי לכבודך.
אני זוכרת איך גיליתי שאתה יכול להכפיש את שמי מול אחרים על מנת להשיג את מה שאתה רעב לו יותר מכל דבר – אחרות.
אני זוכרת איך וויתרת עליי בשנייה שהיה קשה, איך ביטלת אותי בצעקות, בהשפלות, בתקיפות, איך הנמכת אותי כי לא היה לרוחך מה שאמרתי.
זוכרת איך הצלחת להתגבר על עצמך, איך בחרת לא לחיות במסלול חיים שכזה, איך הודית לי על כך יום יום מאז ואיך השקט הנפשי שב אלייך פתאום.
אני זוכרת שהיה לנו קשה כשהיינו רחוקים, אנחנו גרים בערים שונות ואכן המרחק לא הועיל אבל ההתרגשות שאחזה בי והפרפרים שבקעו לי בבטן בכל פעם שהייתי רואה אותך, היו שווים את זה.
אני זוכרת שדיברנו על בדסמ, כמה שאתה רוצה יותר ואני רוצה פחות, החלטתי לנסות יותר.
באותו יום חזרתי הביתה ואזרתי אומץ, הנחתי בתיק את מה שציוות עליי לקחת איתי תמיד מזה מספר שבועות.
אני זוכרת איך הייתי נוסעת באוטו לידך והידיים שלך היו כל העולם בשבילי.
אני זוכרת שחליתי. חליתי הרבה. 30 או 40 כדורי אנטביוטקיה עברו לי במערכת בחודש וחצי האחרונים.
אני זוכרת שטיפלת. טיפלת ולא יכולת להשפיל, להרביץ, להכאיב. היום, אני יודעת שזה מה שהיה חסר לך.
אני זוכרת איך המון דברים קטנים ששיגעו אותי בך, התגמדו לעומת הטוב שהיה בך, לעומת הרוך.
אני זוכרת איך בנינו, שנינו, מסובכים ולא פשוטים, לבנה אחר לבנה את הקשר שלנו.
...
לפניי יומיים שמטת את הבסיס.
האמון עליו הרצית לי כל כך הרבה, הכנות, הסיסמאות האין סופיות כי אין אחרות ואני היחידה – התנפצו וקרסו עם הקשר שלנו.
בטחתי בך, האמנתי לך ונתתי לך את עצמי כמו שרק למעטים אני נותנת ואכזבת אותי, הרסת ופגעת.