אתה שואל מה שלומי ואיך אני מרגישה.
אני מתלוצצת ומבקשת שתיתן תחום הגדרה ל"איך אני מרגישה".
אתה שולח 4 מילים "את יכולה לשרת אותי?".
אני יושבת ובוהה במסך הפלאפון.
נושכת שפה תחתונה. בולעת דמעות שנתקעות גם ככה בשקדים המנופחים שלי.
לא יכול ליהיות שזה הגבר שהתאהבתי בו...
מעולם לא הכאבתי לך כמו שאתה מכאיב לי.
מעולם לא זילזלתי בך כמו שזילזלת בי שוב ושוב.
מוקדם יותר אני אומרת כמה נחמד היה אם היית פה איתי עכשיו.
בערך באותו מוקדם יותר אתה עונה לי שהדבר היחיד שאתה רוצה זה שאחכה לך על הריצפה ושתקרע אותי מכות.
אני נמנעת מלענות ובוכה עם עצמי שוב, על העלבון, על הכאב על חוסר הרגישות, על זה שניגמרו לי הכוחות.
אני... אתה יודע אני... הלכתי לאיבוד עם עצמי.
"אני יבוא אלייך ביום כיפור ואת תשרתי אותי" אתה פוסק.
ואני? הלוואי והיה לי הכוח להתנגד, הלוואי והיה לי את מיתרי הקול להגיד לך שאני לא רוצה לשרת אותך כשיש לי 39 מעלות חום והרופאים אמרו שיכול ליהיות שאדקק לאישפוז.
הלוואי ויכולתי להגיד לך שיום כיפור הוא יום קדוש בשבילי וגם ככה אצתרך לא לצום לאור המצב שלי אבל עוד לשרת מישהו שהוא בשר ודם?
להתעסק במיניות, בהנאות, בשעשועים? איך אפשר?
אתה רוצה ליהיות מעל אלוהים. מעל אלוהים אפשר ליהיות רק עם בחורות שאין להם אלוהים מלכתחילה.
אתה יודע מה הכי הייתי רוצה?
שפשוט תשאל מה שלומי, שפשוט תגיע לבקר. שפשוט תדאג לזאת שעד לפני כמה ימים קראת לה ה'אחת שלך'.
אני עייפה. מהכל. אני כותבת ולא בא לי לסנן ולא בא לי לחסום ולא אכפת לי כמה לייקים יהיו לפוסט הזה וכמה תגובות סוטות.
אני פשוט רוצה שתפסיק להכאיב. אני רוצה להפסיק להכאיב לעצמי.
אני חושבת גם שאני מאוד כועסת עלייך. מאוד מאוד מאוד אבל גם לזה אין לי כוחות.
אני חולה אדוני, אתה יודע?
קראת לי אתמול לא מאוזנת. זאת אני אדוני, זאת שלימדה אותך לקחת אוויר לפניי שאתה צועק ושורף את הכל מסביב בזעם המבעית שלך.
אתה יודע אדוני? תמיד כשהיינו רבים, הייתי נושמת רגע ומציבה אותך לפניי. חושבת על נקודת המבט שלך. על המצב שלך ועל איך אתה רואה את הדברים
והייתי מנסה למצוא פיתרון.
אתה יודע אדוני, אני חולה מפורקת בבית.
ורק פעם, פעם אחת בכל החודש וחצי המזדיינים האלה הייתי רוצה שתגיע, תחבק אותי ותבטיח שלא תרייר עוד על אחרות, שלא תשקר ושלא תעזוב אותי לעולם כשיהיה קשה.
...
עוד הבהוב של הודעה.
"יש לך מטלה"
יאי לי
"שבי ותחשבי אם את מוכנה לשרת אותי יומיים בכיפור כי אני לא מתכוון להיתקע אצלך יומיים..."
אני נטולת כוחות, נטולת רצון לנשום.
הכאב הזה, הסתירה בין הגבר שבישל, קילח וטיפל בי לפני 4 ימים וכעת מתייחס אליי בלי סיבה כאילו אני זבל.. הסתירה הזאת לא מובנת לי.
האם זה כי לא יכולת להרביץ לי? האם זה כי לא הכאבת לי למעלה משבוע? סלח לי על מערכת החיסון הפגומה שלי...
אני מתחילה לבכות, שמחה שהוא לא לידי אחרת בטח הוא היה כועס ואומר לי להירגע עם החרא והשטויות שלי
"אני מצטערת" אני מתחילה להקיש בחשש "אני לא חושבת שאבריא עד יום שישי, סלח לי"
מזל טוב אדוני. לקחת את הילדה הכי חזקה עלי אדמות (פעם גם אתה היית קורא לי ככה, פעם אהבת את זה) וריסקת אותה.
אין לה כח. אין לה מקום. לא לאהבה. לא לדאגה. לא לכאב.
אני ריקה אהובי, ריקה ומותשת ובעיקר חרדה מהרגע שתקרא (אם תקרא) את כל זה.
ואני? אני עדיין חולה אדוני, עדיין צריכה אותך.
אלוהים, בבקשה תעשה שזה ייגמר כבר.
