הבחילה הזאת, ההתכווצויות בבטן, ההוריקן המגעיל הזה שמסתחרר לי בקיבה ולאט לאט דוחק את כל תכולתה במעלה הושת.
הגוש שנתקע בגרון ובמקום לצאת דרך הלוע, משתחרר ומתפזר לכל עבר ובלי בקרה דרך העיניים.
הסחרחורת שבאה אחריי, הכאב ראש, אך הכאב ראש הזה.
רוטינת העינויים הזאת שחוזרת על עצמה בכל פעם שאני חושבת עלייך, בכל פעם שאני רואה אותך,
בכל פעם שאתה מטפס דרך העורף מעמקי התודעה שלי אל מרכז המוח כמו עכביש שחור, גדול, שעיר ומזורגג.
הצמרמורת שמרעידה אותי כשאתה משתקע שם ולא יוצא מתוכי שעות ארוכות שהופכות לימים.
הגועל שאוחז בי כשאני נזכרת מה עשיתי עם אותו העכביש, מה נתתי לו וכמה שהוא לקח, איך הוא מצץ מתוכי את כל מה שהיה לי.
אני שונאת אותך.
אני שונאת אותך ואת עצמי על זה שהרשיתי לעצמי ליפול לקורי העכביש שלך.
ידעת לתוות אותם בכזאת מקצועיות, ידעת לאחות מהר את החורים שנפערו ברשת שלך בכדי שלא אבחין בפגמים.
ידעת לרצף לי אותה בכל טוב ולגרום לטיפות הטל שניתלו ממנה למגר אותי מהעולם שבחוץ, ליצור לי מעטפת עבה אך שקופה, שלא ארגיש מנותקת.
ידעת לשרוט אותי עד זב דם בכל רגע שהתחשק לך, בכל מצב נתון, ידעת להשפיל אותי עד שלא יכולתי עוד, ידעת לרכל עליי עם חברייך.
ידעת לחכות לי כשהייתי הכי לא מוכנה והשתלת בתוכי את הארס שלך, במינונים קטנים, בלי שארגיש, שלא אבהל חלילה ואברח לך.
ידעת לאסוף אותי אל הזרועות האיומות שלך ולערסל אותי כשהכל היה קורס עד שהשחור השעיר והמנוכר שלך הרגיש לי כמו בית.
ידעת לחוג סביבי במעגלים כיאה לטורף הצד את הטרף האקסקלוסיבי שלו ורק שלו.
נתתי לך לאכול ממני, לאכול אותי.
נתתי לך להחדיר לתוכי את הצבתות הגדולות והשחורות האלה ולשפד אותי עליהן.
הייתי השפחה שניקתה את קורי העכביש בכדי שתחזור הביתה ותרגיש חום ואהבה.
הייתי הכלבה שליקקה לך את הרגליים כשהורדת את נעלייך לאחר יום ארוך.
הייתי זאת שגרמה לך להאמין בעצמך, בטוב שחבוי מתחת לכל שכבות השיער השחור, הגס והמלוכלך הזה.
הייתי זאת שכבר אחרי שבוע התאהבת בה ואחריי שבועיים הצעת לה לעבור לגור איתך.
הייתי הטרף שלך שאיזן אותך, או לפחות כך גרמת לי להאמין.
ואתה? היית ונותרת עכביש ענק מגעיל ומסכן. אני מסתכלת עלייך היום ותוהה לעצמי, מה יש בך שכה התלהבתי ממך?
מה יש בך שנפלתי ודרסתי בדרך את כל נורות האזהרה, ההגנות וההיגיון הבריא שלי?
אני חושבת שזה הרצון להתנסות עם גבר מבוגר יותר – וכיוון שרב המבוגרים מתחלקים או לנשואים או לאומללים אתה נראית לי האופצייה הכי פחות גרועה.
אוליי זה גם הרצון לחוות חווית שליטה אמיתית, קשר אמיתי שבסיסו ב'בדסמ' – מה גם שאת זה לא הצלחת לספק.
להכות אותי מתי שיתחשק לך, איפה, איך וכמה ללא הבחנה או התייחסות לרגשות שלי – זה פשוט שגוי ובינינו - נשים כאלו משעממות אותך.
אני בעצם מבינה, שאין בך כלום.
אתה עכביש ענק, שמן ומסכן. כזה שיושב כל היום בתוך קורי העכביש שלו ובלילות יוצא שוב ושוב לחפש לו טרף חדש.
ואז אתה כולא אותן ברשתות שלך ומשחק בהם. יום, יומיים אבל אז – נמאס לך, אתה מתחיל להתרגל לריח של הטרף שלך והוא כבר מרגש אותך פחות,
הטעם שלו מרגיש לך מוכר אבל אתה לא משחרר אותו, לא לא.
אתה יוצא לחפש את הטרף הבא וחוזר מאוחר בלילה לזאת ששבויה בתוך הרשת שלך.
הייתי טיפשה שנגררה אחר פנטזייה לא ממומשת, ניסיון לתקן את מה שתמיד כואב, ניסיון להוכיח לכולם שיש עוד טוב לב טהור, שמוסכמות חברתיות הן בולשיט וניתן לשבור אותן.
אבל שוב חיפשתי במקומות הלא נכונים. שוב בילבלתי בין צביעות ועליבות לטוב לב וכנות.
אולי קורי העכביש היו רופפים ואולי אתה השמנת וגדלת מרב אהבה עצמית ומחסור ניכר בגבולות אבל אט אט החורים גדלו ולא הספקתי לאחות אותם,
בין הניסיון לרצות אותך ללשמור על עצמי לא הספקתי לתוות מחדש.
ואתה? ישבת בזרועות מרובות ומשולבות וריירת על הטרף הבא שלך. צפית בקורים שלך מתפרקים ביחד איתי ואותי נאחזת בחוטים הרעועים שנותרו.
נתת לי ליפול. חזק. על הריצפה הקשה והכואבת.
אתה בן זונה אמיתי. הקורי עכביש שלך נמצאים כ"כ גבוה. כ"כ גבוה שפעם אפילו התיימרת להחליף את האלוהים שלי.
אני שמחה שנפלתי מתוך הרשת שלך. אני שמחה שהרסת את הדבר היחיד שהיה לך שהתקרב לאושר אמיתי וטהור.
אני תמיד מעדיפה לראות את הטוב באנשים, גם באלו שהם הכי שפלים, אני מנסה לראות את הטוב,
ואת הטוב שלך – אתה מכלה בעובש שגדל מדקה לדקה.
עוד דבר אחד, הרבה זמן רציתי להגיד לך את זה עכביש יקר שלי.
שמור עליה ותשקיע בה, מגיע לה יותר והיא צריכה יותר והעיקר – שאתה יכול לתת לה יותר, אם רק תתעניין פחות במועדוני 'בדסמ' ובבגדי העור שלך.
אל תתרברב באהבתך אלייה ואל תתגאה בכך שכשהיא תגיעה לגיל-העשרה אתה תלמד אותה מה הוא 'בדסמ'.
פשוט תן לה להרגיש שאתה תיהיה שם כשהיא תגיעה לאותו גיל-העשרה.
...
זהו.
אני איתך סיימתי.
שבוע וחצי זה די והותר להתאבלות על חרק ארסי.
לילה טוב לכם יקיריי :)
