"קרה הרבה הקיץ" אני אומרת לו ומזפזפת לעצמי את כל ארבעת החודשים האחרונים.
כמה חוויות, כמה פגיעות, כמה התנסויות.
אולי כדאי לקחת צעד אחורה? מן הפסקה? להכניס את הכל ואת כולם על "הולד" ?
אבל... אני לא רוצה, אני צריכה שהכל ימשיך להתקיים בדיוק אותו הדבר.
אני צריכה שהכל ימשיך להתקיים בדיוק בסדר ובצורה המרגיזה שלו.
...
היא מסתכלת עליי, המון זמן לא דיברנו.
סגרתי אותה. נעלתי אותה. לא נתתי לה לצאת מגבולות הזכוכית הכסופה והממוסגרת.
היא מסתכלת עליי. אין לה ביקורת. אין לה אכזבה. אין לה נזיפות.
היא פשוט מסתכלת עליי, נותנת לי להתבונן בה. בכל סנטימטר שלה, בכל קימור, בכל תא.
המון זמן שלא דיברנו, שלא הסתכלתי עלייה, לא רציתי, פחדתי והתביישתי.
אני מסתכלת עלייה, היא עדינה כ"כ, נקייה כ"כ, ההפך המוחלט ממה שעומד מולה כרגע.
אני מסתכלת עלייה ומבינה פתאום שלא אותה אכזבתי – אלא את עצמי.
לא בה פגעתי, ולא היא זאת שנשברה כל כך הרבה פעמים – אלא אני.
היא לא זאת שהולכת לישון עם שדים שמתעוררים למחול בלילות.
את עצמי אכזבתי, בעצמי פגעתי, לעצמי יצרתי עוד צלקות, לי ואך ורק לי נתנה המציאות סטירות.
אנחנו תמיד כ"כ מסתדרות, יש בינינו מן קונפליקט תמידי של שטן-מלאך או לחילופין של אימפולסיביות-היגיון אבל בסופו של דבר היא פה בשבילי ואני פה בשבילה.
אנחנו מסתכלות אחת על השנייה דקה, שתיים, הדקות מתחברות לשעות ואני מוצאת את עצמי עומדת מולה ומנהלת דיאלוג ללא מילים.
כזה שאומר הכל רק מהחלפת המבטים, כזה שמתסיס ומרגיע בו זמנית, כזה שמנהלים כשאתם חולקים את אותו המוח.
קרה הרבה הקיץ, אנחנו מבינות את זה. קרה הרבה וזה הזמן להרגע, להתרכז בעצמינו, בה ובי.
קיבלתי "אישור השתוללות זמני" לכמה חודשים והוא נגמר, מספיק, שתינו מסכימות שבהחלט - מספיק.
חלק קטן בי התגעגע אליה. לרצינות שבה, לפריק קונטרול התמידי שחי בתוכה, לביקורת הבלי פוסקת, לנזיפות.
חלק קטן בי הרגיש מאוד אבוד אחרי שנעלתי אותה מאחורי ההשתקפות הממוסגרת של עצמי.
אני התגעגעתי אליה. לאהבה ולחרא שהיא מביאה איתה.
המון זמן שהיינו בנפרד.
הגיע הזמן להתאחד.
...
אני מחזירה את העיניים למסך ומסתכלת עליו, ממשיכה לנהל איתו עוד שיחת חולין ומדי פעם מוצפת בגל חרמנות עצום.
אני מסתכלת עליו ואני כבר לא לבד מולו, היא הצטרפה אליי.
אנחנו שלמות אחת עכשיו.
חזרנו.
התגעגעתי אלייך.