אני יושבת מול המסך ומהנדסת הודעות ארוכות.
כותבת, מוחקת, באה ללחוץ 'שלח' ועוצרת.
כל תא בגוף שלי שונא אותך.
אני רוצה שתדע כמה שנאה יש לי אלייך.
אני רוצה שתדע שכל ארוחת הערב שלי עולה מהקיבה שלי כשאני חושבת עלייך.
אני רוצה שתדע כמה הכאבת לי ושלא תעשה את זה לאחרות, אינפנטיל שכמוך.
...
זה לא נגמר.
אתה לא נגמר.
הצלקות שהשארת לי.
הכאב שזרעת אצלי.
החור שחוררת בתוכי.
זה לא נגמר. אתה לא נגמר.
מתי יימאס לך לקנן אצלי בגוף?
מתי תשתחרר לי מהנשמה? מהחיים?
היית כל כך גדול. כל כך עצום.
הכוח שנתתי לך, הכוח ששאבת ממני.
שלטת בחמצן שנכנס לריאות שלי, באוכל שנח על לשוני, במצבי הרוח שלי, בבריאות ובחולי שלי.
נתתי לך את עצמי, הקדשתי את עצמי לשירותך, לשימושך. האמנתי לך, בטחתי בך.
האחיזה שלך בי הייתה כה חזקה שלעיתים היה נדמה לי שזה בטוח לרחף שעות ארוכות שהפכו לימים.
ואז... כשנמאס לך פשוט השלכת אותי כמו שק משומש מגג של בניין רב קומות והסתכלת איך נפלתי.
איך התפוצצתי על הריצפה, איך הלב והרגשות שלי ניגרו ממני בשבילים אדומים על האספלט השחור.
עמדת על הגג מעליי וגיחכת בידיים שלובות, עמדת ווידאת שכל כולי מרוקנת, שהמכה שהנחתת עליי לא תיתן לי לחזור להיות כתמול שלשום.
...
אומרים שלאבל יש חמישה שלבים:
הכחשה – כעס – מיקוח – דיכאון – קבלה.
אצלי הם כאילו התבלבלו –
קודם בא המיקוח, אחריו ההכחשה, לאחר מכן הדיכאון ואז הקבלה.
הדבר היחיד שנותר בתוכי כרגע זה כעס עצום.
גם הכעס יעבור מהר מאוד וייתחלף באדישות אבל רק דבר אחד אני מבקשת ממך, אל תעשה דבר כזה לאחרת.
לא כולן ישתקמו מזה, לא כולן יצליחו להתמודד עם הכאב שבהשתפשפות על אספלט קשה.
שמור עליהן, כי עליי לא הצלחת.
