"שלום"
"שלום"
"תרצו לשמוע על מנת השף של היום?"
"כמובן"
"יש לנו נשמה טהורה, אפויה מעט בתנור ועם נגיעות קלות של צלייה"
"מה מידת העשייה?"
"מדיום רייר, אבל אפשר להזמין אותה גם במצב רייר, תרצו להזמין?"
"כמובן"
...
"נו, קח" אני אומרת בהיסוס שובב,
"קח קצת, תטעם, הנה לך סכין קצבים וקילשון כמזלג, קח, אל תתבייש,
קח, אני לא אכעס,
קח, תחתוך, ואז תלעס,תלעס טוב טוב, שלא ייתקע לך בגרון,
תן לה להחליק במורד הגרון שלך.
טעים לך? טעימה לך הנשמה שלי?
תתענג, אני אוהבת לראות אותך מרייר על הנשמה שלי, אני אוהבת לראות אותך לועס אותה בגסות, בכוח, בבהמתיות.
כן, אני יודעת, היא מתוקה כ"כ בנגיעה ראשונה על הלשון, הנה, היא גורמת לריר שלך לנזול מהצדדים של הפה,
קח מפית, תנגב, פן יראו שאתה לא מצוחצח ומדוגם וישימו לב לריר שניגר בזוויות הפה שלך.
תבלע. מה קרה? אתה לא רוצה לבלוע? בא לך עוד קצת?
אז תמשיך, תמשיך ללעוס, תטחן אותה בפה שלך, תרמוס אותה, תמחק כל זכר לנשמה שלי ותהפוך אותה לעיסה ורודה וסמיכה עם הריר שבפה שלך.
ממממ, אני רואה איך אתה נהנה, רואים לך את העונג בעיניים, תגיד, העונג הוא בגללי? או שאתה פשוט קניבל נשמות?
אוי! מה קרה? קיבלת כוויה? אני מיד מבקשת עבורך כוס מים.
אתה צריך להיזהר. הנשמה שלי מוגשת חמה, מבעבעת, רותחת. לא סתם נתתי לך חלק קטן ממנה.
הנה, עבר, מרגיש טוב יותר?
קח, תשתה מים.
טעים לך? אני רואה שטעים לך, אתה לא יכול להפסיק.
זהו? בלעת? אה, בלעת אותה בטעות עם המים.
אתה רוצה עוד חלק...
אוקיי, תיקח, רק הפעם קטן יותר בבקשה, הנה קח את הכלים שלך, תחתוך, רק בבקשה, שיהיה קטן יותר הפעם.
אך!
אבל ביקשתי ממך קטן יותר! זה יותר גדול ממה שלקחת פעם קודמת!
אתה לא מקשיב לי...
הטעם שלה משכר אותך, אתה מתהפנט, מתמכר, למרקם שלה, לצבעים שלה בתוך הפה שלך, לעיסה הסמיכה שהרוק שלך צורף ממנה.
אוקיי, תלעס, בבקשה, אני רואה שטעים לך...
אני יכולה מעט מהמפית שלך לנגב את הדם שניגר מהחתך החדש שיצרת בי? בבקשה?
לא? אוקיי.
לא יפריע לך שאדמם על המפה הלבנה שעל השולחן במסעדה? על המכנסיים והנעליים שלך?
לא? אוקיי, אמשיך לדמם.
טעים לך?
אני אוהבת כשטעים לך, קח, הנה, תשתה עוד טיפה מים שהגרון שלך לא יהיה יבש.
אתה יודע, לא סתם הנשמה שלי היא מנת השף, הוא מתגאה במנה הזאת, הוא מגיע למידת עשייה מיוחדת, כזאת שקשיחה בקצוות ורכה באמצע.
כבר בלעת?
אתה... מבקש עוד?
אבל... אבל מה יישאר לי?
לא, אל תיגע בכלים שלך אם לא נתתי לך אישור.
לא. די. מספיק. אתה לא יכול לחתוך יותר. די. בבקשה תפסיק.
אך! תסתכל מה נשאר ממני! השארת שאריות שמביש אפילו לזרוק לחתולים בפחי הזבל שמאחורי המסעדה.
יש לך רעל בעיניים.
לא לא, אל תדאג, הנשמה שלי לא מורעלת, מחטים אותה לפניי שמגישים,
מנקים ומצחצחים, אחריי הכל היא מנת השף...
היא פשוט גורמת לך לרצות עוד ועוד, גורמת לך לרצות לראות אותי מדממת, לזה התכוונתי.
שאבקש מפית חדשה מהמלצרית?
לא?
אוקיי, אם לא מפריעה לך שהיא כ"כ מטונפת.
היא מטונפת בגללי אתה אומר? בגלל הנשמה שלי?
אבל אני ביקשתי ממך לקחת חלקים קטנים יותר ואתה...
לא לא, חלילה, סליחה, אני לא מעלילה עלילות עלייך.
תלעס. טעים לך?
זהו? שבעת?
יופי, אני שמחה. נזמין חשבון?
מה? למה אתה מסתכל עליי ככה? לא. אתה לא יכול לקבל את החלק האחרון. כבר לא נשאר לך מה לחתוך.
אתה רוצה לקחת עם הידיים? אבל...
אוקיי.
היה לך טעים?" אני שואלת בלחש.
"תגיד, מה קורה אחר כך? אחריי שהיא יורדת במורד הוושת שלך?
כ"דרך הטבע" אתה אומר?
אה, כוונתך שהיא יוצאת מאיפה שהיא אמורה לצאת,
כוונתך שאתה מחרבן את הנשמה שלי ועלייה.
אני מקווה שהיה לך טעים."
