אני מנסה לכתוב ולא מצליחה.
מתיישבת ושתיקה מביכה משתררת ביני ובין הדף הלבן.
משהו עוצר אותי. מחסום. כמו המחסומים בצבעי אדום לבן שרואים בהצתלבות כביש עם רכבת,
עומדים ומחכים, עד שהרכבת תגיעה, עד שכל הקרונות יעברו, עד שיהיה בטוח לעבור ואז המחסום מתרומם ו... ממשיכים.
משהו עוצר אותי. אני עצמי אוליי?
אוליי אני צריכה מעט חופש? מעט שקט מהכל? כמו שרציתי לפניי שבוע או שניים אך בחרתי שלא לממש ולהמשיך במעלליי.
אם חושבים על זה, אין לי התחלה אמצע וסוף. החיים שלי הם עלילה בלתי נגמרת.
לא. זה לא דיכאון ולא עצבות יתרה. זה פשוט מחסום.
אני צריכה שקט. בהחלט.
מגברים. מסקס. מסקס אגרסיבי. ממכות. אני צריכה שקט.
לספוג את עצמי שוב, להחזיר את הסומק ללחיים, את הניצוץ בעיניים.
אוליי בעבר הייתי מאשימה חלק מכם. אומרת שאתם פגעתם או הכאבתם ולכן זה מצבי אבל הרי שיהיה זה שקר מוחלט.
הבאתי את הכל על עצמי, את הטוב ואת הרע.
אצל כל אחד מכם השארתי חלקיק קטן שלי, חילקתי לכל אחד רסיס זוהר, הרוב כשלו במשימה והרסיס איבד את אורו וכבה בידיכם.
ובכן, שקט.
ש - ק - ט .
שששששש....
לילה טוב :)
