אני אוהבת לחטט בעצמי. היא אוהבת לחטט בעצמה.
מן דאבל פיסטינג הנעשה במקביל דרך הכוס לעמקי הנשמה.
היא חושבת המון. אני חושבת יותר.
היא רצינית מאוד ואני? מותחת גבולות.
היא כועסת הרבה, על המעשים והשגיאות שלי, ואני רוטנת תמיד שהיא חייבת להשתחרר.
היא לעיתים מוותרת עליי ואז אני - מוותרת על עצמי.
היא חושבת שזה ייגרום לי לגייס את עצמי ולפתח טיפת אחריות. כרגיל, היא צודקת.
היא לפעמים בטוחה כל כך, כשאני פוחדת עד אין סוף.
אני מרגישה שלפעמים היא הייתה רוצה ליהיות שובבה, להשתולל כמוני או להשתחרר בלי לחשוב על המחר,
אבל זאת החלוקה בינינו - היא חייבת לעמוד על המשמר. (החרוז פה לא במתכוון)
לעיתים אני תוהה אם יש לי פיצול, אם המודעות לחלק השני שקיים בי הינה הפרעה נפשים מסויימת או פשוט צורת חשיבה שנוצרה עם הזמן.
כשאני פוחדת שזה הזמן להתאשפז בפיסיכאטרית היא מרגיעה אותי ומזכירה שהכל בסדר ושהיא כאן.
אני לפעמים כ"כ מקנאה בה, היא תמיד רגועה, מחושבת.
היא לפעמים מקנאה בי ומספרת לי שזה מתיש ליהיות הגיוניים כל היום.
אנחנו חיות ביחד, לא תמיד מסתדרות. דינאמיות, מרדניות ומצתדקות - לא בדיוק המתכון לשלום בית,
אבל מדי פעם, בפעמים נדירות שתינו מרוצות, כל אחת מזווית הראייה שלה ומהמקום בו היא ניצבת, תחושת סיפוק עצמי מאחדת אותנו,
משהו בי היה רוצה שנסתדר לנצח, שתמיד תשרור בינינו הסכמה והבנה, שתמיד נרגיש את אותו הסיפוק.
כשהיא שומעת את זה היא ממהרת לנער אותי ולהזכיר לי שהחיים מלאי מהמורות והם לעולם לא ינוחו על מי נהר שקטים.
לפעמים, הייתי רוצה פשוט לחבק אותה ואת זה - היא לא יודעת.
הייתי רוצה לעמוד מולה ולחבק אותה, לעטוף אותה בכל החום והאהבה שיש לי, כי זה בטח כל כך מתיש לשמור עליי יום וליל.
בלילות, כשאנחנו נכנסות מתחת לשמיכה, אנחנו רגועות, שלוות אחת עם השנייה, גם אם רבנו במהלך היום, אנחנו משתדלות להשאיר את זה לבוקר ולהתאחד במיטה.
בסופו של יום, אנחנו יודעות -
שאני זאת היא
והיא זאת אני
וביחד - אנחנו אחת, ניקולט שכזאת.