מגיעה הביתה אחריי מסיבה מטורפת,
מורידה מעליי את הנעליים שסיפקו את הסחורה הדרושה מהם (הכוונה ל-לא לשבור לי את הרגליים, לא להיהרס וכמובן בכל זאת לגרום לי להיראות סקסית),
את הגרביונים שנתנו לכל המתבוננים הצצה בדיוק במידה הנכונה על מה שהיה צריך,
את שמלת העור הקצרצרה שלא נשארה בקו המותניים לרגע ורק עלתה ועלתה כשרקדתי,
מורידה את האודם האדום שגורם לשפתיים שלי להיראות כאילו יצאו מקטלוג של לוריאל או לחילופין מסרט פורנו ממש זול.
נכנסת למקלחת,
חופפת את השיער הבלונדיני למחצה שלי שמריח כאילו שימש כמאפרה חברתית הערב,
מסבנת את עצמי, את בתי השחי שהזיעו מטבעם, שוטפת את הידיים והרגליים החלקות מכל האדרנלין.
פיג'מת פליז. מיטה. שמיכה.
שקט.
...
אני לא ממש מוצאת את עצמי בזמן האחרון,
מן תחושה של אבידות כזאת, אני לא בטוחה לאן ללכת או מה להחליט,
לא בטוחה אם הכיוונים שאני בוחרת הם הנכונים לי,
לא בטוחה איך אני רואה את העולם יותר, האם אני מסופקת ממנו, או שלא?
לא מצליחה להבין את הדקויות והאלמנטים הקטנים, לא כמו פעם.
בתוך כאוס האי וודאות הזאת,
דבר אחד ודאי - נשבעתי לך לעבדות נצח. מרצון.
אבל אתה, התנערת ממני והלכת לחפש שפחה אחרת.
אני כבר לא כועסת, כבר לא מאוכזבת ואפילו כבר לא בוכה,
אני פשוט... רוצה לחבר שוב את פאזל הוודאות בחזרה.
לילה טוב :)