ו... המוזה חזרה.
אני חושבת שאני עולה על דפוס קבועה בדרכי ההתנהגות שלה.
...
עבר הרבה זמן מאז שהתראינו לאחרונה. שנה או שנתיים לפחות.
בשבועיים האחרונים התגנב לי למחשבות.
נזכרתי בסימנים הכחולים בהם חברתו הייתה משוויצה בפנינו אחריי שהיו מתנים אהבה.
הזעזוע שהיה אוחז אז בכולן, אמרו שהוא חולה, שהיא לא בריאה, ורק אני הצצתי על הירכיים שהכחילו, על האגן הסגול,
ורציתי עוד מזה, לגלות - מה זה. להרגיש.
תמיד היה בינינו מן מבט מובך-חושק, מתי אני הייתי לא פנויה ומתי החיזורים שלו היו רק מרחיקים אותי ממנו, אבל מעולם לא התממש לו החשק המובך הזה.
עוד לילה בעיר שטופת גשם, נראה היה שהרחובות ריקים ורק ההשתקפות במראה שיצרו השלוליות על הריצפה הפיגה טיפת חיים ברחוב.
אני יושבת עם חברות, נינוחה ולא מושקעת מדי, מרכלות על הא ועל דה (כיאה לנשים) ומבטי נח מדי פעם על הרחוב השומם והרטוב שמחוץ לחלונות הבר.
מדי פעם עוברים להם אנשים - או יותר נכון לומר, קולבים העוטים עליהם מעילים שמכסים אותם מכף רגל עד ראש ולפתע, אני רואה אותו.
יאה, ללא רבב, כהרגלו לבוש כהלכה ומעליו מעיל בד שחור - בדיוק כפי שזכרתי.
הוא מבחין בעיניים שלי ואני בשלו ובשבריר שנייה חוזר לו המבט החושק - מובך הזה ומשתרר בינינו.
הוא נכנס פנימה ומשאירה את פמלייתו להשתקף בשלוליות שבחוץ ומברך אותי לשלום.
חיוך, מבט מושפל, התעדכנות בנאלית ורשמית על מצבו של כל אחד כיום ותחושה בלתי מוסברת להזדיין איתו (אה רגע, זה כנראה היה רק אצלי).
פרידה, נשיקה על הלחי ו"את נראית טוב" עם חיוך ומבט שסורק אותי לכל האורך.
"תודה רבה" אני מחייכת ומשפילה את העפעפיים - כיאה לליידי תמימה שכמוני. הרי לא עלה לרגע בדעתי שהוא מת לקרוע אותי כאן ועכשיו. חלילה.
אני חוזרת לחברותיי שעל הבר ומחייכת ביני לבין עצמי, מנהלת דיאלוג קצרצר עם אלוהים על דרכיו הנסתרות ומבינה ממנו שאין שום סיכוי שהייתה זו מקריות גורלית.
כעבור שעה מסך הפלאפון שלי מהבהב.
כמובן שמהרגע בו הוא יצא ממקום לא הצלחתי להתרכז בדבר, שיחות הנפש העמוקות והריכולים עם חברותיי כבר לא עניינו אותי
ומול עיניי עלתה מצגת של שקופיות מתחלפות בהם הגבר הזה עושה בי מה שהוא רוצה.
רציתי ליהיות על ארבע מולו. מתחתיו. בין לבין אני מבינה שאני לא רוצה סקס, הייצר המיני שלי כנראה צריך טיפה מנוחה אבל הצורך בכאב... הוא רק גדל וגדל...
(זוכר שאמרתי לך פעם שאני מרגישה מעט כמו נרקומנית? עם כל 'סשן' כאב הצורך שלי לעוד גובר וטווח הזמן של הסבלנות לקבל אותו מתקצר.)
אני מביטה על מסך הפלאפון והנה לה הודעה ממנו.
הוא לא מברבר הרבה ומציע שניפגש ואני לא מתאפקת ושואלת האם הצורך שלו בלסמן עוד נשאר, בכל זאת, עברו 3 או 4 שנים לפחות מאז.
ובכן, לא נפגשנו כי אחריי הכל אני 'ליידי' נכון? וגם כי היה נורא קר ומאוחר, אבל אוליי ניפגש בקרוב, ואני קיבלתי הבטחה - לשמוע תשובה לשאלה שלי.
לילה טוב חברים
