איפה היא? ראיתם אותה?
בבקשה, תעזרו לי לחפש אותה.
חיפשתי בכל מקום, מבטיחה. חיפשתי מתחת למיטה, בין הסדינים, על השולחן, ולא מצאתי.
לא מצאתי אותה ואני מתחילה לפחד.
בבקשה, תעזרו לי. תבדקו טוב, אוליי במקרה הגיעה אליכם?
אוליי הלכה לאיבוד או לטיול ללא חזרה?
תבדקו. בבקשה.
אני לא התנהגתי הכי טוב. אני לא עצרתי כשהיא ביקשה. לא שתקתי והקשבתי כשהיה צריך.
אם תיראו אותה, בבקשה תגידו לה שתחזור אליי, אני לא יכולה בלעדייה, אני לא שלמה.
כבר כמה ימים שהיא לא נמצאת ואני לא מצליחה למצוא אפילו לא קצה חוט שירמוז לי על מקום הימצאותה.
נעלמה כלא הייתה. רק את הדברים השאירה. הבגדים. האיפור. התכשיטים. הנעליים. הכל השאירה לפניי שהלכה. כאילו איש לא נגע, בדיוק באותו מקום.
אני לא תולה שלטים ברחבי העיר כי אם היא תראה אוליי תיבהל ותצא לדרך ללא חזרה.
אז אני מבקשת מאלו שקרובים אליי, בחדרי חדרים, מהמכרים, שייבדקו, אוליי מתחבאת אצלם.
היא בטח מבוהלת ואני אשמה. אני לא נתתי לה את המקום שהייתה ראויה לו.
בטח פגועה וכועסת כי לא הקשבתי לה מספיק. השתקתי. אטמתי את אוזניי.
תגידו לי, ומה אם היא לא תחזור לעולם? מה יהיה עליי אם היא לא תיהיה יותר שלי? אם אני לא אהיה שלה?
אני מנסה להסביר לעצמי כל הזמן שככה זה בחיים, הן באות והולכות, מתחלפות, כל תקופה מביאה עמה אישיות חדשה.
אבל משום מה, תמיד קשה לי להיפרד מהקודמת.
מה אתם חושבים, זאת הראשונה שעזבה? לא ולא.
הן באות. מתארחות. מתאחות. ובורחות. כל אחת בזמנה.
היא חסרה לי. ממש. ואני לא מוצאת אותה כדי להגיד לה את זה! ואוליי ככה עדיף, פרידות מהשורש קלות יותר (קלישאה כלשהי שהמציאה מתישהו איזו גילדה נשית).
באמת שאהבתי אותה. לא הקשבתי. לא צייתתי. לא הייתי חברה טובה. אבל אהבתי אותה בכל תא ונים בגוף שלי.
אני לא מפסיקה לחפש. מהבוקר עד הערב. בכל מקום. כל פינה. כל סדק וכל קיפול.
אם תראו אותה, תשאלו אותה לשלומה, אל תצעקו, אל תכבלו, אל תכפו את עצמכם עלייה. שאלו אם טוב לה, אם מצאה את עצמה, אם מצאה מקום חדש להכות בו שורשים או שבחרה להתמוסס אל תוך הגלים.
אם תראו אותה,
תגידו לה בבקשה, שהיא עצמה, מחפשת אותה.
