"מאמי!" אני צועקת אליו מבעד לדלת השרובטיה שנסגרה בפניי "מה אתה עושה?"
שתיקה. בטח לא שומע אותי. אני מנסה שוב. "מאמי!" הפעם תקיף יותר, תובעני יותר.
"מה?" הוא עונה בקול מעומעם
"מה אתה עושה?"
"מה נראה לך? אני משתין! אפשר?". אני מחייכת לעצמי ומתענגת על הטעם המתוק של הרגע הזה בפה.
איזה רגע בדיוק? הרגע שבו סגר את דלת השירותים ובכך כיבד אותי.
לא לא. אל תבינו לא נכון. אין לי סלידה משתן. נהפוך הוא, זה יכול ליהיות חביב ואף חביב מאוד לפעמים אבל יש לי בעייה עם כפייה.
כשכל אקט שהוא נעשה לא בצורה אורגנית, טבעית, כשצרכי הגוף והנשמה אינם מסונכרים - אז מקלחת השתן יכולה בקלות להפוך למקלחת דמעות.
מאז שהכרנו, כל אחד משך לכיוונו את השמיכה. אני ניסיתי להוכיח לו כמה שהוא חי את חייו לא נכון והוא ניסה לנפץ לי את הבועה שטען שאני חיה בה.
אני חושבת שהפסקנו ואוליי פשוט השמיכה הייתה צריכה ניקוי יבש.
שכבנו בחדר העבודה כשראשי על ברכיו ואכלנו, נהננו מכל ביס, כל אחד ותחושותיו שלו.
עם פעילויות הקיבה בשעה שהאוכל הגיעה אליה כך גם המוח, שבע ומסופק החל לפעול.
אני אוהבת אותו. המון. כמה אוהבת - ככה שונאת ואני חושבת שזה הדדי.
ניזכרתי בכל המחוות הקטנות שעשה לאורך כל החודש האחרון והתמוגגתי עם עצמי על ברכיו.
בלילה. במיטה. כשחיבק אותי, שאלתי בתמימות שיקרית ורטורית "האם יש לך עוד את אותו הניצוץ כשאני לידך?" - כי הרי ראיתי אותו.
"לפעמים" הוא עונה לי "אבל אני מתעלם ממנו"
"אני חושב שזאת הייתה אחלה סגירת מעגל" הוא מוסיף.
הוא נופל עמוק אל תוך ממלכות השינה ואני מהרהרת עוד דקה או שתיים ותוהה האם הוא יודע שגם אם המעגל נסגר,
הרי שיצור סקרן וחוקר כמוני לא ינוח עד שיחקור את כל הצורות, בגיאומטרייה שלנו.
תודה לך, הערב והלילה האלו - זה בדיוק מה שהייתי צריכה.