עבר המון זמן מאז שכתבתי.
אני חושבת שבתוך המירוץ להצלחה קצת שכחתי את עצמי.
...
היא נוסעת באוטו בדרך חזרה ועוצמת עיניים. לילה בים המלח.
היא מעולם לא התחברה יותר מדי למים שממיתים כל יצור חי שנכנס אליהם אבל הלילה הם היו נעימים לה.
השמנוניות הברווזית, הבוץ המלכלך, המים הפושרים - כולם נגעו בה.
לראשונה מזה המון זמן היא הרגישה את עצמה.
בין הצעקות של כולם, בין הגזייה ופינג'אן הקפה, בין בדיחות לרגעי דממה מוחלטים - היא שקעה במים שלא הפסיקו לדחוף אותה כלפי מעלה.
היא ניסתה לרמות אותם שוב ושוב - חפרה ברגליה עמוק אל תוך הקרקעית הבוצית והפעילה את כל משקלה עליהן אך לשווא, המים לא נתנו לה לשקוע, כאילו אמרו לה -צופי.
צופי ולכי הכי רחוק שאת יכולה, התבונני במרחבים הפתוחים, באינספור הכוכבים, בירח הכמעט מלא, תראי כמה הפשטות יפה.
היא מתיישבת באוטו ונשכבת במושב האחורי, מתכוננת לנסיעה חזרה.
בגד ים קטנטן ומעיל שמחסה אותה בדיוק עד אמצע התחת.
היא כל כך התרגלה שכולם תמיד מסתכלים על הגוף שלה. התרגלה להבליט את מה שהם אוהבים לראות. מה שגורם לקצף לצאת להם מפה.
היא התרגלה לשאוף לשלמות החיצונית גם אם כרוכה בזה יריקת דם והלילה - כל זה לא היה משנה.
היה חשוך כך שאיש לא הבחין במידותיה, בגוון עורה והאם שפתיה נמשכו באודם או לא.
הלילה היה טהור. לא מבויים. 5 עצמים: ים, ירח, כוכבים בוהקים, רכס הרים אסימטרי למופת ו -היא.
הם היו שלה והיא הייתה שלהם.
המון זמן שלא הייתה לה שלווה כזאת, היא כנראה פשוט הלכה לאיבוד בדרך להצלחה.
לילה טוב :)