אז הלכתי לראות את הסרט הזה...
נו, אתם יודעים, זה שמבוסס על הספר ההוא, שגרם לעלייה מטורפת באחוזי הילודה בשנה האחרונה לאחר שעקרות הבית המשועממות קפצו על בעליהן והזדיינו איתם בטירוף.
הספר ההוא שהסעיר את רוב שרירי הנרתיק של המין הנשי וחולק לשלושה כרכים של "רומן בדסמי סוחף".
לא היו לי ציפיות גבוהות, אחריי הכל, גם אם היה סרט פורנו משובח באורך מלא ובאיכות טובה לא היו מאשרים אותו במדינה כמו שלנו, ולכן, פשוט יצאתי מול עצמי ומול הדמיון שלי כידי חובה.
אני זוכרת שלפני שנה קניתי את הספר הראשון וטרפתי אותו תוך שלושה ימים. במהלך השלושה ימים האלה - התהלכתי ונטפתי סקס. נזלתי כל הזמן, על הכל ובכל מקום.
אותו הדבר קרה גם בכרך השני והשלישי, וכצפוי כששמעתי שיוצא הסרט התרגשתי בטירוף וספרתי את הימים עד ה14 לפברואר 2015 (פתטי אש, יודעת, מותר, מגזימה כהרגלי).
אז לקולנוע לא הגעתי ביום המיוחל אלא רק הלילה ואני לא מתכוונת להעביר ביקורת בונה או בוטה על הסרט כי א. זה לא ממקומי, ב. לא מטרת הפוסט.
ישבתי על הכיסא בקולנוע. מכנס צמוד כמו קונדום. עקבים. רגל על רגל. הכוס ממוגנט למסך.
שעה וחצי (או שעתיים) ישבתי ובהיתי במסך שתיאר לאלו שלעולם לא הוכנעו כמה שזה יכול להסעיר, ולאלו שלעולם לא הכניעו שכנראה אם אתה לא פסיכופת עם עבר מטורף עלייך לפרוש מענייני השליטה.
אה, היה גם את הזוג המקסים שישב לידי ובכל פעם שהגברת דקוטה השפילה מבט, נשכה שפתיים והוצלפה, האישה לידי נעה באי נוחות בכיסא וכבשה את הפנים בידיה תוך כדי לחישות צורמות לבן זוגה "מאמי, אני לא מסוגלת לראות את זה, זה עושה לי צמרמורת!". היא כנראה ציפתה לראות הופעה של יובל המבולבל.
בכל אופן, אז ישבתי שם, והכוס שלי, איך לא? עושה כרצונו כשהוא רק חש בנוכחות של זנבות מעור וכמה שיותר כבדים ועבים - ככה טוב יותר,
ותוך כדי קטרזיס מטורף ועלייה במפלס נוזלי הנרתיק אני מבינה פתאום,
כמה התגעגעתי לזה.
כמה התגעגעתי לכאב, לחוסר אונים, לאנדרופינים שמשתחררים לי במוח בזמן שאני משמשת כשטיח מעריץ לרגליים של זה שמעליי.
התגעגעתי לזה. התגעגעתי לכאב.
מעולם לא חשבתי שאצא בהצהרות כאלה אבל אף לא לרגע ואפילו לא לרגע קט לא נגעלתי, או נבהלתי, או סלדתי, או לא התחרמנתי ממה שהתרחש על המסך.
ניסיתי להבין אם כך אני נראית כשהגוף שלי נמתח כמו מיתר תחת פרימתו של השוט וזה רק גרם לי לחכך רגליים עוד יותר.
רציתי יותר מכל להסגיל בזה הרגע איפה שהוא יבחר (לא השחקן, אלא הכוונה לאיזשהו 'הוא' דמיוני).
אני מתגעגעת לזה. לכאב. לתשוקה. לסימנים שמראים שייכות. לשובבות הכמעט בלתי נסבלת שיוצאת ממני כשאני רעבה לכאב. התגעגעתי.
אז סיימנו את הסרט, אני והחברות, ובן רגע, תוך כדי הגעתו של רול הסושי, חזרתי למציאות, ובמציאות יש מבחנים, ודין וחשבון, ורגשות.
הלוואי והייתי יכולה פשוט לעצור, אבל באמת את הכל - את האנשים, המכוניות, הכבישים, המטוסים והחיות - ליום אחד או אפילו חצי יום,
ופשוט להיעלם לתוך הכאב של ההגשמה העצמית.
לילה טוב :)
