הערת פתיחה:
עישנתי סיגרייה, ודימוי הצורות הגבריות עלה לי. בראש זה היה נשמע הרבה יותר טוב.
נסו לקרוא את זה ככה.
...
לומדת. משוואות על גבי משוואות ומשום מה כולם יוצאים לי כאי שוויונים. חסר לי משהו. מה חסר לי?
חסר לי פאלוס. הנעלם במשוואה הפרטית שלי הוא הפאלוס.
אז אני יוצאת לשטוף עיניים.
מסתובבת ברחובות ומסתכלת עליהם.
מסתכלת על הזוויות שלהם. בוחנת.
יש את אלו שכל זווית אצלם היא בת 60 מעלות - הנה לכם, משולש שווה צלעות. מושלם, ללא פגם, הדאגה היחידה שלו היא שהכל יישאר מאוזן.
יש את משולשי הכסף והזהב - צפויים מראש, כאלו שרק מנתון או שניים ניתן להסיק הכל על טיבעם.
המרובעים. אוך המרובעים המקוללים האלה. שחושבים שהם יותר מתוחכמים מכולם ויש להם מספיק כוח ועצמה להכיל את כל המשולשים המשונים גם יחד.
לכולם פאלוס. ואני נושכת את השפה התחתונה. נרטבת מהמחשבה איך הוא נכנס לכל זווית.
מעולם לא נמשכתי למעגלים. צורה מעצבנת כזאת. לא ברורה לי, לא מוגדרת. מלאה בערכים שנילקחו לא ידוע מאיפה, במקום פשוט ליהיות היא עצמה, עגולה ופשוטה, נקייה מפינות.
אני מסתכלת מסביב. פאלוס על גבי פאלוס.
כשפאלוס וזווית ניפגשים, הם יוצרים צורה חדשה. שוברים את החוקים.
כשהוא מתחיל לנוע בתוכה הוא מזיז עוד ועוד את הצלעות שלה והיא כבר לא מי שהייתה לפניו.
פאלוס הוא לא פעולה שניתן להפעיל על שני האגפים - ברגע שהוספת,לא תוכלי לחסר,
השוויון כבר לא מתקיים, וגודל האגפים משתנה.
האגף של הפאלוס הופך גדול יותר ויחס הגדילה של האגף השני כעת מותנה בו.
לא.
אני צריכה להתמקד בלימודים. החדירה היחידה שתיהיה כאן זאת אני לכיוון המטרה.
אין לי זמן לחשב את השטחים של הצורות הללו מהרחוב.
מזל שלפחות אוצר המילים מוחלט הרבה יותר ולכן פשוט נשאר לי להזדיין בסבלנות (=להתאזר בסבלנות) עד שאסיים עם הפסיכומטרי הזה.
