אני עסוקה כל כך בלהראות שהכל בסדר.
"זה קשה, תכאבי" הם אומרים, ואני? "מה פתאום, שום דבר לא קשה" כי את הקשה מכל כבר עברתי ועוד אעבור.
כשאני מדממת, האם אז זה מספיק? לא. כי מה הם ליטרים של דם, הרי הגוף ייצר עוד.
3 בלילה. מסמך וורד מזורגג. חצי צעד מאיבוד עשתונות.
מתי המספיק מספיק כדי להפסיק?
אני דואגת ליהיות אסופה, עסוקה.
מטופפת ממקום למקום עם עקב בדיוק במידה, לבוש שנלבש בקפידה, תכשיטים מותאמים למופת ואודם, שלא משאיר מקום לספק.
היא (אני) מושלמת. עם עקבים וגם בלי. היא יכולה לאכול כל אחד בכמה משפטים. היא שולטת. בהכל ובכולם מסביב. ונמאס לה.
נמאס לה נמאס לה נמאס לה! ורק לאלוהים היא צורחת בלילה.
משעמם לה. היא מעסה בהם. בעולם הזה. בבנאליות ובהסתפקות שבממוצע.
"כחי כדור, תרגעי" המשפחה אומרת. אמממ... מישהו כאן התבלבל, הם אמורים להניע אותי מנטילת כימיקלים ולא לסתום לי את הגרון.
סקס. כאב. גברים.
"כמה שאת טיזרית" אחד החברים הישנים והטובים צוחק והרי זה ברור. לא גילוי. המשפט הזה איבד זה מכבר כל משקל.
השיער והאודם, הלבוש המוקפד, הרגליים הארוכות, הם כולם תכסיסים ישנים, מוכרים, משעממים.
נמאס לי.
אלוהים. תן לי ליפול. רק תן לי ליפול ותישאר איתי כשאקום. אנא ממך.
הנה, עוד צונאמי מגיע.
