טוב אז... לא נשאר הרבה, ממש בעוד תשעה ימים הלימודים האלו נגמרים ואני מתחילה בחיפוש אחר מוסד לימודים לשנה הבאה.
אני חושבת שהמקצוע הרצוי כרגע, הוא חקר מדעי המוח בשילוב עם פסיכולוגיה/ביולוגיה.
בינתיים, מכיוון שהחלק העליון (מה נעשה) לא מנותק מהתחתון, הנה לכם פואמה נוספת מהסופרת הדרומית שבי.
...
אני קוראת אותו בשקיקה.
שוב ושוב. מחכה שיימאס לי. שבפעם ה-100 זה כבר לא יכווץ לי את הלב. לא ישחרר ממני נוזלים אינסופיים.
אני קוראת. הוא כל כך דומה לי. אבל ניסיון העבר מראה שגברים הדומים לי, בשילוב יחד איתי, יוצרים אסון. אז למה אני ממשיכה?
אני קוראת עוד. ההתיימרות שלו לדעת הכל מרתיחה אותי. כמה מרתיחה ככה מחממת את דפנות הנרתיק.
עירבוב מתקתק של בוז וחרמנות מטורפת.
אני קוראת אותו. דברי חוכמה רצופים באינסוף שטויות שנועדו לגרום לאלו, שלא מפרידות בין השניים - לרדת על ארבע מולו.
אני קוראת אותו. מפסיקה. מדלגת לפרופיל שלו ומלקקת שפתיים.
לא לא, הוא לא הצליח להפתיע בתיאורים על גפי הדף והפרופיל שלו בנאלי... כמעט כמוהו.
אבל משהו שם גורם לי להשעין את הראש אחורה ולעצום עיניים. לפסק את הרגליים שלי לאט ולתוות מסלולים אינסופיים עם האצבעות על הגוף.
אני קוראת אותו. כמה חוצפה. כמו ביטחון. הוא לא יודע הרבה, בדיוק כמוני, ובטוח שכבר פיענח נוסחא לשאלת הקיום האנושי, בדיוק כמוני.
כשאני לא קוראת אותו - הוא דוחה אותי. קלישאה עצובה ומגוחכת של נער בגיל העשרה.
הוא השילוב הזה שנתקלים בו לא יותר מפעם - פעמיים בשנה, שילוב של אדם עם צורת מחשבה מקורית והמון פוטנציאל, שבוחר לבזבז את עצמו.
אני קוראת אותו והכתיבה שלו מזינה את פנטזיית המימוש שלו.
כשאני לא קוראת אותו - אני לא ממש זוכרת שהוא קיים ואם לרגע נזכרת, גם, לא ממש מתרגשת.
אני קוראת אותו. הוא דומה לי.
לו רק הייתי יכולה להזדיין עם האותיות שהוא מפיק.
...
נקודה למחשבה - יכול ליהיות שאני בעצם לוקה בנרקסיזם קל ורוצה לשכב עם עצמי?
לילה טוב :)
