אני מכירה אותו לא מעט זמן. אחד מה'חבר'ה'. תמיד החלפנו מילה או שתיים. בעיקר עלבונות ציניים. בעיקר צירופי מילים חסרי משמעות שרמזו על שטחיות מצידו והתנשאות מצידי.
לפני כשבוע נסענו כולנו לים המלח. הברום באוויר בשילוב עם הים הדומם הנחילו עליי רוגע אין סופי.
שחרור מהמחשבות ושקט נפשי. בערב התבסף למשוואה גם האלכוהול וכידוע אני לא צריכה הרבה ממנו כדי להתחיל להתנהג כמו לוליטה שובבה.
כולם נירדמו ונשארנו אנחנו. אני והוא. שכובים זה לצד זה, כל אחד מעורפל חושים מחומר אחר, מקשיבים לביצועים מידי הפסנתרן ריק וויקמן.
היינו קרובים. גוף אל גוף. יד אל יד. אף אל אף. ללא מגע. הוא הסתכל עליי ארוכות. לא דיבר. פשוט בהה. מדי פעם הייתי חייבת להסיט את המבט כשהרגשתי שהוא חודר עמוק מידי עם עיניו מבעד לאישוניי.
שכבנו ככה. נזהרים לא לגעת. נזהרים לא לדבר. מקבלים על עצמינו בדממה מופתית קשר חדש שנירקם בחלק הכי נמוך בעולם...
דבר לא קרה. איש לא נגע בשני. לשונות לא הצטלבו. איברים לא גורו. רק הלבבות פעמו.
פנטזיית ים המלח נגמרה כעבור כמה ימים, והשיגרה הכתה שוב.
הקשר העמיק. שיחות ארוכות אל תוך השעות הקטנות של הלילה גילו בפניי אדם מדהים.
דבר לא קרה. שום מגע. שום פלירטוט. טהרת האופי בהתגלמותה.
אנחנו ניפגשים יותר מאז, תמיד עם כולם, מצליבים מבטים באמצע חדר הומה אדם ובועלים אחד את השנייה עם העיניים.
העיניים שלו. אלוהים העיניים האלו. לא. הן לא תכלת בורק. הן חומות וכהות ורחבות כל כך שלפעמים אני פוחדת ליפול לתוכן.
ברכת השלום והלהתראות הבנאלית מרטיטה את כולי כל פעם. לא רק אותי. אני מרגישה את השפתיים הפנימיות של הכוס שלי מוציאות לשון ומרטיבות את עצמן.
כבר יותר משבוע אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותו.
את הידיים שלו עליי, את הלשון שלו בין הרגליים שלי, אותי נאנקת תחתיו, אותו תופס ואותי מתוחה כמו מיתר של כינור תחת ידיו הבשרניות.
הוא ההפך המוחלט ממה שהייתי מתארת או מייחלת שייגרום אצלי להתכווצות הזאת שמתחילה בסרעפת ומתפשטת בכל הגוף עד שיש בערה מטורפת באיזור החזה.
נסתרות הן דרכי ים המלח...
מה אתם אומרים... יהיה המשך?