ההשפלה האמיתית בכל קשר היא כמה שאני באמת חלשה
ככל אדם
אני לא באמת עצמאית וחזקה אני בסך הכל אדם
זה מפחיד לחוות את העולם כאדם ולא כקורבן. אתם חושבים אולי שזה בחירה, או השקפה, במיוחד הגברים שקוראים אותי. אתם בטח חושבים שאני פשוט צריכה להתמקד בחוויות החיוביות שאני עוברת, ולא בפעמים שהכו אותי (ולא כי ביקשתי, ולא בקטע אחראי בטוח ומכבד) או אנסו אותי.
לעבור את מה שאני עברתי נותן הרבה פרופורציות לחיים
אני פוחדת לפתוח את הלב שלי שוב, אבל אני לא פוחדת שהוא ישבר
אני מחכה קצת ליום שבו ישברו לי את הלב, כי זה יאותת לי שנפתחתי. שלמרות כל מה שעברתי, שסיפק לי די והותר סיבות להיסגר בפניכם, בכל זאת נפתחתי. שברון לב הוא בסך הכל עוד הרגשה. הלב לא באמת נשבר, הוא לא מפסיק לתפקד. בדיוק להפך, הוא מתפקד יותר מדי כשהוא שבור. כמו מערכת חיסונית שתוקפת את עצמה.
עם שברון לב אפשר לחיות, כי היום כבר לא מתים יותר מאהבה (וטוב שכך). אחרי שעברתי את מה שעברתי, אני יודעת ששום דבר ואף אחד לא יוכלו למוטט אותי.
הכאב האמיתי הוא שאני זקוקה לך. כי יש מקום בנפש שלי שלא יתאחה ולא יחלים באמת, עד שאהיה מסוגלת שוב לתת אמון. וכשאני לבד, הגוף שלי לא תמיד שלי. לפעמים הוא מרגיש כמו מישהי אחרת. אני מרגישה אסירה של הגוף שלי, אני לא מצליחה לדבר איתו, הוא לא עונה לי. וכשהיית פה הגוף שלי שר. הוא היה שלך, ודרך זה הוא הגוף שלי היה לגמרי שלי.
וזה צורב. אני לא רוצה להיות נתונה לרחמיך. אני לא רוצה להרגיש שההחלמה שלי תלויה במישהו אחר. אני לא מסוגלת שתראה כמה כואב לי באמת, עד שאני לא אדע שאתה לא הולך לברוח ממני, כמו שרבים וטובים ברחו לפניך.
ואלו ההשפלה והכאב האמיתיים, הידיעה שאני לא יכולה לעבור את זה לבד. שאני זקוקה למישהו שיראה אותי ויחבק אותי גם כשכואב לי, ויצליח לראות את האישה שאני מעבר לכל הכאב.
