הסערה תמיד תגיע

שבת עצלה אחת ב-2014

אני והאהוב לשעבר מתמזמזים על המיטה שלו, מתענגים על הפעמים הבודדות שבהן יוצא לנו להזדיין לאור יום (לסקס של בוקר יש איכות אחרת), ופתאום הוא לוחש "אני רוצה לקחת אותך בכוח". יש רגעים שבהם אני יודעת לא לשאול שאלות שיהרסו לי את ההנאה.

וזה רגע כזה

אז אני לא שואלת בכמה כוח. אני לא שואלת מה יקרה אם ארצה להפסיק. אני מהנהנת ולפני שאני מספיקה לעכל את המשמעות של זה אני על הבטן והוא מעליי. מחזיק את הידיים שלי מעל הראש ביד אחת. אני שומעת "לא" חנוק, ומבינה שהוא בוקע ממני. אחר כך אני מתחילה להיאבק בו. הוא אמר "בכוח", ואני הולכת לתת לו את זה.

אני בועטת ומתפתלת עד כמה שהוא מאפשר לי כשאני לכודה מתחתיו. בסוף אני כנראה מתעייפת, אין לי בכלל סיכוי נגדו - אומן לחימה ומרים משקולות. הוא עוצר כדי לשים קונדום ונכנס אליי בכוח. אני לא זוכרת אם נאבקתי עוד באופן סמלי או נמסתי מתחתיו ונתתי לו לעשות בי כרצונו.

אני רק זוכרת שאחר כך היינו מותשים. התארגנו לצאת לפגוש חברה ונרדמתי לה על הספה באפיסת כוחות.

--

הוא אמר לי שהגשמתי לו פנטזיה, שהוא לא העז להעלות לפני כן

ואני חושבת על כמה לא סביר זה שדווקא איתי הוא העז.

כי אני לא חשבתי שיש לי את הזכות בכלל להגשים כזאת פנטזיה.

את לא אמורה לפנטז על אונס אחרי שנאנסת. 

זה אחד הדברים שהרגשתי שהאונס לקח ממני, את הזכות לפנטזיה הזאת.

ובלאו הכי, כל אדם שפוי בדעתו ישלח אותי מייד להסתכלות פסיכיאטרית, לא?

הוא שואל אותי אחר כך אם הפנטזיה הזאת ישבה אצלי על צורך לשחזר את האונס.

אני אומרת שלא, זה בכלל לא קשור לאונס. זאת פנטזיה שהייתה לי תמיד, כזאת שהרגשתי אשמה לגביה בעיקר אחרי שנאנסתי בעצמי. 

--

הוא לקח אותי עוד כמה פעמים בכוח. לפעמים אני מבקשת ממנו בעצמי.

ואז נכנס לחיים שלי עוד נבלה ומשחית לי את הנפש. הוא משאיר אותי מרוסקת, מרגישה כמו שבר כלי כמו שלא הרגשתי בחיים

והאהוב שלי שם למרות שאני מרגישה שזה כמעט שובר גם אותו.

הוא כועס על האפס שתקף אותי, הוא כועס גם עליי לכמה רגעים מתוך הכאב העצום הזה. 

אבל כמה שבועות אחרי האונס השלישי אני מבקשת ממנו שייקח אותי בכוח.

הוא יודע שהוא צריך הרבה פחות כוח כדי להכניע אותי. או שאולי בפעם הראשונה הוא חושש לשבור אותי.

אני לא זוכרת כמה נאבקתי, אני רק זוכרת כמה זה כאב. כמה מכווצת הייתי אז, השרירים שלי לא הקשיבו לי.

או שאני לא הקשבתי להם.

אבל הרגשתי כל כך חיה באותם רגעים.

הייתי חייבת לעצמי לראות שאני עדיין מסוגלת.

אני מתעוררת משינת צהריים

רטובה

ומבינה ששוב חלמתי שאני מאוננת.

זוהי הדרך של הגוף שלי לסמן לי שהוא חרמן.

כלומר, זה לא נכון. יש לגוף שלי הרבה דרכים לאותת לי את זה, אבל כבר שש שנים שאנחנו לא ממש בקשר.

אז כשאני לא מבינה את הרמז, בסוף התת מודע מוצף ומציף.

כבר כמה ימים שאני מתעוררת רטובה, וזה כאילו - גוף של מישהי אחרת.

מישהי אחרת התענגה על הגוף שלה, מישהי אחרת התפוצצה בתשוקה.

ואני קמתי עם הריקנות שאחרי. 

עדיין רטובה אבל לא חרמנית.

אחרי הכל הגוף הזה לא לגמרי שלי

לא הכל הולך תמיד כמתוכנן, זה אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בקשר הזה. האדון אוהב לתכנן תוכניות לקראת הסשנים שלנו, ואני אוהבת לשמוע אותו משקיע בי את המחשבה. הפעם, האדון תכנן לענות לי את השדיים ואת החור של התחת, שני דברים שחסרו לי במפגשים האחרונים ומאוד חיכיתי להם. אבל הפעם לא הצלחתי לשחרר.

הפעם, כל תנועה לא צפויה שלו הקפיצה אותי, כשהחבל ליטף את הצוואר שלי הייתי בטוחה שאני נחנקת ופעם אחת ניסיתי לסמן לו את מילת הביטחון והיה לי בלק אאוט. לא שמתי לב שהפה שלי חופשי ואני יכולה לומר אותה, אז ניסיתי לסמן לו עם האצבעות, ולא הבנתי למה הוא לא מפסיק. איך הוא לא שם לב.

אחרי הפסקת הסיגריה, האדון מתכונן לענות לי את השדיים (הוא נתן לי את אפשרות הבחירה מה נעשה קודם). הוא קושר אותי אל מתקן האיקס, וכמו בפעם שעברה הוא מצווה עלי לא להפיל את הפלאג שבתוכי. הוא אומר שהפעם זה פלאג מעט גדול יותר, אז לא יהיה לי קשה להחזיק אותו בתוכי, אבל אני חושבת על העונש של פעם שעברה ורק פוחדת לאכזב אותו שוב. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מהפלאג, וכשהוא שואל למה אני מתנשמת בפחד אני אומרת לו את זה.

הוא מרוצה מהתשובה שלי, אבל הפחד משתלט עלי. אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהעונש שבטח מתקרב. אני בטוחה שבשלב מסוים אני אפיל אותו. הפחד מתחלף בחרדה, אני לא מצליחה לנשום והוא משחרר אותי מהמתקן. אני מבקשת לשבת על השמיכה לרגליו, ומניחה עליו את הראש. אני לא מצליחה להפסיק לבכות, והוא שואל אם אני בכלל מסוגלת להמשיך. באותם רגעים אני ממש לא בטוחה שאני מסוגלת, אבל אני גם לא רוצה להפסיק. להפתעתי אני אומרת שאני רוצה לענג אותו. אני יודעת שזה ירגיע אותי. הוא מתרווח על המיטה ואומר שבזמן שאני אמצוץ לו הוא יחשוב מה לעשות איתי.

האדון מבקש שאוסיף הפעם את הידיים שלי, ואני מבקשת שינחה אותי בדיוק איך הוא אוהב. הזין שלו בפה שלי, ואני מרגישה אותו כל כך חזק. האדון שואל אם אני מסוגלת לרגע אחד, ממש לעשר שניות להגיד לו לשתוק. לשלוט עליו לרגע אחד, אבל אני לא מסוגלת להוציא את המשפט הזה מהפה שלי. אני מבינה שהוא רוצה בעצמו לקצת לאבד שליטה ולהתמסר למה שאני עושה לו. האמת, שכשהזין שלו בפה שלי וזה טוב לו, אני מרגישה אותו הכי פגיע. הקול המצווה שלו מתחלף בנימה רכה הרבה יותר, כמעט מתחנן שאני לא אפסיק – לכמה רגעים, הכל תלוי בי.

כשהוא מוריד לי את הכיסוי מהעיניים אני לא מורידה ממנו את המבט. אני חוקקת בזיכרון את העיניים שלו שמתגלגלות מעונג, את האצבעות שלו שנפרשות באוויר ונמתחות, והקולות שבוקעים ממנו. הוא מנחה אותי "תכניסי ותוציאי את הזין מהר, בבת אחת, כמו כשאני עושה לך עם הדילדו". אחר כך אני מספרת שזה עזר לי מאוד להתחבר לעונג שלו, זה פתח לי חלון אל העולם של העונג שלו. זה קשה למצוץ זין, בלי לדעת איך זה מרגיש כשהזין שלך נמצץ, אבל ברגעים האלו אני מבינה. כשאני מורידה את הפה שלי על הזין שלו בבת אחת, אני מרגישה את הוורידים שלו מתנפחים. זה הסימן שלי שאני עושה את זה טוב. הוא ממלמל "זה אף פעם לא היה ככה טוב" ומבקש שאמשיך. לפני שהתחלתי למצוץ לו הוא אומר לי שהוא מאוכזב שהתוכניות שלו לא ייצאו לפועל, ושוקל אם להעניש אותי – אבל רק במפגש הבא, היום הוא יודע שאני לא אהיה מסוגלת לעמוד בעונש. ואני כל כך אסירת תודה, אבל המציצה שלי ממיסה אותו. האמת, היא ממיסה גם אותי. לפני רגע הרגשתי כמו נשלטת גרועה, ועכשיו כשהזין שלו בפה שלי ואני מענגת אותו אני בעננים.

האדון מחבר לי רצועה לקולר, ובכל פעם שהוא מושך אותה, אני מכניסה את הזין עמוק ומשחררת. הוא רועד מהעונג. כשאנחנו עוצרים לרגע הוא אומר שהוא צריך עכשיו להירגע ממני, ואני כל כך מרוצה. האדון שלי, שכל כך צריך להרגיש בשליטה בכל רגע נתון, מצליח להשתחרר – וגם אני משתחררת איתו. הוא מרפה מהרצועה, אומר לי שאני תלמידה מצטיינת שלומדת כל כך מהר, והוא נותן לי יד חופשית להמשיך. גאווה ממלאת אותי, ואני מוצצת עד שהוא גומר לי בפה. אני בולעת את הזרע החם, ואז מלקקת את הזין שעדיין עומד, ונותנת לו נשיקות קטנות.

(מוקדם יותר השבוע, אחרי שהוא גורם לי לגמור מרחוק, אני אומרת לו "זה היה כל כך טוב", והוא אומר שזה בדיוק מה שהוא רוצה להגיד לי בסשן שלנו. זה לא מה שהוא אומר אחרי שהוא גומר, אלא "אלוהי".)

אחרי שהוא נרגע, אנחנו מודדים את חגורת הצניעות שהוא הביא לי. בפעם הראשונה שהוא הראה לי אותה, עם הדילדואים השחורים, נבהלתי נורא ודחינו את זה לפעם אחרת. אבל הפעם אני כבר מוכנה. כשהחורים שלי מלאים הוא קושר אותי ברגליים צמודות. הידיים שלי נקשרות מאחוריי, והברכיים מקופלות ונקשרות אליהן. אחריו מגיע הגאג שלי ואני לא זוכרת אם הוא מכסה לי את העיניים הפעם. גם אם לא, אני לא רואה כלום. העיניים שלי מזוגגות וזורחות והכל מטושטש.

הטלפון של האדון מצלצל והוא אומר לי שהוא יוצא לרגע החוצה. אני שוקעת במחשבות שלי. אני מאוכזבת על מה שלא הצלחנו הפעם, אבל אני גם כל כך מרוצה מהשאר. אט אט הידיים שלי מאבדות תחושה, ואני חושבת איך שארית השליטה שלי בעצמי נעלמת. חוסר אונים מוחלט עוטף אותי, וזה מרגיע אותי. אני מגרגרת ומהמהמת לעצמי דרך הגאג, ומרחוק שומעת את האדון מסיים את השיחה. הוא חוזר לחדר ואומר "הנה הכלבה שלי" ונשכב לידי.

אני מספרת לו על המחשבות שהתרוצצו לי בראש כמו רכבות ברציף, והוא אומר "הלוואי שהייתי יכול להיות בתוך הראש שלך". אני צוחקת ואומרת שלא כדאי לו, הוא יילך לאיבוד. אני מספרת לו שלרגע אחד כששכבתי שם עם עצמי, פחדתי שכל כך אכזבתי אותו שהוא יתייאש ויוותר עלי. הוא עונה "עכשיו אני באמת שוקל להעניש אותך", ואני מספרת לו איך הרגעתי את עצמי. אני מבינה, שלא כל מפגש שלנו הוא אודישן שבסופו יחרץ גורלי, ומשהו בי נרגע כשהוא אומר כמה שהוא נהנה. אין בי אפילו שמץ של ספק שהוא אומר את האמת.

דברים לא תמיד הולכים כמתוכנן (את זה אמר כבר ג'ון לנון, ותראו מה קרה לו, אז אני מניחה שמצבי טוב בהרבה), אבל בסוף המפגש אני מרוצה ומסופקת. אפילו האכזבה מכך שלא עינה אותי כמו שתכנן מתמוססת אל מול האושר הטמון בהיותי הכלבה שלו. בדרך הביתה אני מציינת לעצמי שהפעם לא גמרתי, ומשהו בזה מרגיש לי הולם. לא כעונש, פשוט כעובדה. אני לא מרגישה מתוסכלת מזה בכלל, להפך, אני מסופקת מאוד. השבוע, אחרי אחד הפוסטים שכתבתי, האדון אמר לי "אט אט את נהיית שלי", וברגע הזה אין דבר נכון יותר. אני מסופקת כי האדון שלי מסופק, וכי למרות כל הפעמים שלא שחררתי את השליטה בעצמי, מעולם לא הרגשתי יותר שלו. אני מחייכת לעצמי וחושבת על מה שהוא אמר "הנה היא, הנה הכלבה שלו".

"את בחדר?"

"לא האדון, ללכת?"

"עוד לא, אני אגיד לך מתי"

אני מנצלת את ההזדמנות לקחת עוד שאכטה או שתיים מהג'וינט. כשהוא מורה לי ללכת לחדר אני קופצת מהמקום, באמצע הגמר של איזה ריאליטי מטופש שכבר ראיתי בעבר. הוא יורה עלי הוראות: "מהר. לחדר. תתפשטי".

אני סוגרת אחריי את הדלת, וקופצת מתוך הבגדים. אני מנערת את הקרסוליים מהמכנסיים וכותבת לו שאני מוכנה. חלילה שלא יחכה. על הפטמות שלי כבר יש שתי חתיכות מסקנטייפ ממקודם, הלילה אני אשן איתן וארגיש מחובקת על ידיו מרחוק. עד מהרה הפלאג מוצא את מקומו באחוריי, הפה שלי נסגר בסרט הדביק והמצבטים מעטרים את השפתיים התחתונות שלי.

בדרך כלל, עצם הציווי לאונן מרגש אותי כל כך, אבל הפעם אני מרגישה משהו אחר. האדון הסביר שהוא מדמיין אותי מבצעת את ההוראות שלו, ושכל חריגה שלי מהן תגרור עונש. אני מבטיחה לו שאני מצייתת ממש כאילו הוא היה כאן. אני מדמיינת אותו צופה בי מתפתלת ומנסה לגנוח, אבל הקולות נבלמים בשפתיים המהודקות. אני מרגישה כמו בובה יוקרתית בחלון ראווה, והאדון עומד בצד השני ומביט בי. אנשים עוברים ברחוב אבל רק הוא רואה אותי, ורק אני רואה את הברק בעיניים שלו.

אחר כך האדון מורה לי להוריד את המצבטים ולגמור. "קחי את הזמן", הוא אומר לי, ואני מנסה למשוך את העונג עוד ועוד, אבל כמו תמיד אני גומרת כמעט מייד. אני נדרשת להישאר עוד כמה דקות ככה, עם הפלאג באחוריי והמסקנטייפ על הפה, ואני מהרהרת איך זה שלמרות שאני לבד כרגע – האדון לצידי, חש את העונג שלי ומסופק מהצייתנות שלי, מהכאב שלי סופגת בשבילו.

בשבועיים האחרונים עשינו את זה כמה פעמים, והפעולה נהייתה לי טבעית, כאילו עשיתי את זה תמיד. כאילו תמיד הייתי הבובה שלו בחלון הראווה. בלילה אני נרדמת בקלות עם המסקנטייפ על הפטמות, מדי פעם אני מתעוררת לרגע, והיד מושטת לפטמות. כשאני נרדמת שוב אני מרגישה מחובקת, אני מרגישה שהוא כאן איתי.

אני בשליטה.

"אני בשליטה" זה כמו ללכת על חבל דק. הידיים פרושות לצדדים, הרגליים רועדות בכל צעד, ואני שומרת על שיווי המשקל. אבל לפעמים יש רגעים שאני מסתכלת למטה, והכל מתערער. מוקדם יותר השבוע האדון אסר עלי לאונן. רק ללילה אחד, הוא אמר שבעתיד תהיה לו שליטה מלאה על העונג שלי, ובינתיים אנחנו מנסים את זה במנות קטנות.

בשנים האחרונות היה לי קשה מאוד לאונן, הניתוק מהגוף חיבל לי. אני זוכרת שהייתי מנסה לאונן, וכל מה שהייתי מרגישה זה את קצות האצבעות שלי. ידעתי שאני נוגעת בעצמי, אבל לא הרגשתי כלום. בפעמים הנדירות שכן הצלחתי להתמסר לעצמי, הייתי נסגרת ברגע שהאורגזמה הייתה מתקרבת.

אורגזמה סימלה עבורי איבוד שליטה, ואני לא הייתי מוכנה שוב לאבד אותה. גם לא עם עצמי – לבד בחדר כשאף אחד לא יכול לפגוע בי. מאז שהאדון הגיע, שבה אלי החרמנות. היא התחילה לצוף שוב בחודשים שלפניו, בהססנות, מרימה מדי פעם את ראשה ומזכירה לי, אבל עכשיו זה כמו נהר.

כל מה שהוא צריך לעשות זה לכתוב לי "היי", ואני מרגישה את הרטיבות נוטפת ממני. הוא מרוצה, ואמר לי שאני תמיד צריכה להיות מגורה כשאני איתו. בשבועיים האחרונים אוננתי כל כך הרבה, בינתיים אני לא צריכה לבקש רשות, אבל כן צריכה לספר לו אחר כך. יש משהו אינטימי מאוד בדיווח הזה, וזה נעים לי להכניס אותו פנימה (הוא הרי גם ככה איתי תמיד כשאני מאוננת, מן הראוי שיידע), למרות שלפעמים כשזה לא הולך לי, מאוד קשה לי לספר.

אז אתמול בבוקר, אחרי שלא אוננתי – בפקודתו, הוא שאל איך זה היה. סיפרתי לו כמה טוב זה היה, לשכב במיטה ולהרגיש את החרמנות המצטברת, ללא יכולת לספק את עצמי. הוא אמר שיום אחד הוא ישלוט בעונג שלי ואני אוכל לאונן רק כשהוא ירשה לי. זאת לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה, אבל הפעם לרגע אחד הסתכלתי אל התהום הפעורה מתחתיי. רגע אחד, זה כל מה שהיה צריך, ואיבדתי את שיווי המשקל.

אני אומרת לאדון שזה ייקח עוד זמן, שקודם כל אני צריכה להשיב שליטה לעצמי, לפני שאוכל להעניק לו אותה. הוא לא לוחץ, כמו תמיד הוא מזכיר לי ומרגיע אותי, ששום דבר לא יקרה לפני שאני מוכנה לו. זה מצחיק, איך לפעמים דווקא הטוב מציף כמה רע היה קודם. אני יודעת שאני כבר לא שבורה, אבל יש לי כאבי פאנטום במקום שבו שכן פעם השבר.

כל היום אני מנסה להעביר את ההרגשה הזאת הלאה, אבל השבר שם, ודרכו אני מרגישה את הכל מתרוקן. אני מרגישה ריקה, אני מרגישה... כלום. אני לא מרגישה כלום חוץ מעצב פתאום. לא עצב ממוטט, אבל הוא שם ודורש שאני אתייחס אליו. אחר הצהריים אני מנסה לאונן, וגם גומרת, אבל הכל כל כך טכני. ואל הפנטזיות על האדון שלי מתגנבת תחושת השבר.

אני מנסה לנתח מה קרה, למה הרגע ההוא הפעיל אותי ככה, ולא מצליחה. כל אחר הצהריים אני חושבת על זה, עד שאני מתעייפת מעצמי. ואז מתחילים הקולות מפעם, הם כבר לא צורחים לי בראש, אבל הם שם, שקטים, לוחשים לי: אבל מה אם את יותר מדי בשבילו. מה אם הוא יתעייף ממך? אני מזכירה לעצמי איך לפני כמה ימים הוא אמר שהוא מעריך את זה שאני לא עושה לעצמי חיים קלים, אלא בוחרת להתמודד עם כל מה שקשה לי. ואני יודעת שזה בדיוק מה שקורה כרגע, אני מתמודדת. אלו לא שדים, רק הדים של העבר שמזכירים לי איפה הייתי.

אני מבקשת מהאדון לדבר בטלפון, אני יודעת שזה יאפס אותי, יחזיר אותי למקום שלי, אבל הוא עסוק. אני מעבירה את שאר הערב בצפייה בסדרות מטופשות שתמיד עושות לי טוב בלב, וכשהוא לא מדבר איתי עד חצות אני מניחה שהוא נרדם כבר. באחת בלילה הוא כותב לי ומבקש שאספר לו מה קרה, הוא שואל אם זה בגללו. אני לא מצליחה לדבר, רועדת מול הטלפון ומנסה להזכיר לעצמי איך נושמים, איך מדברים. המילים תקועות בתוכי.

בסוף אני מצליחה להסביר לו מה קורה, ולמרות שזה לא המצב הכי גרוע שהוא ראה אותי בו, אני מרגישה שכן. אני מספרת לו שניסיתי לאונן ולא הצלחתי להתרכז, והוא שואל אם אני רוצה לאונן עכשיו. כשאני אומרת לו שכן, הוא מצווה אלי להיכנס לחדר. בהוראתו אני מניחה את המצבטים על הפטמות, מכסה את הפה במסקנטייפ ומחדירה את הפלאג לתחת שלי. אני כבר מרגישה יותר טוב, אני מרגישה איך מרחוק האדון מפעיל אותי, מכאיב לי ומענג אותי. שום דבר לא קיים ברגע הזה חוץ מהאדון והצעצוע שלו, גם לא העצב, גם לא השבר. אני גומרת תוך כמה דקות, ושוב אני מרגישה כמו עצמי. אני כבר לא מרגישה שאני לוליינית על חבל דק, אלא כמו הכלבה שלו, שעטופה בערסל של חבלים ולא יכולה לברוח לשום מקום. גם לא מעצמה.

מאוד חששתי מהרגע שבו האדון יעניש אותי. לא בגלל העונש עצמו, אני יודעת שהוא לעולם לא יעשה משהו שאני לא אוכל לעמוד בו, אלא בגלל איך שאני ארגיש. בחיים האמיתיים מאוד קשה לי עם המחשבה שאני לא מושלמת. אני יכולה לאכול את עצמי שעות וימים על מילה שנאמרה במקום הלא נכון. זמן רב אחרי שהצד השני המשיך הלאה, אני עוד מייסרת את עצמי.

פחדתי שכשיגיע הרגע שבו איענש על ידי האדון, אתמלא באשמה, חרדה ותחושת אכזבה מעצמי, ושהרגשות האלו יהיו כל כך עוצמתיים שאצטרך לעצור את הסשן (ואז כמובן אהיה מאוכזבת ואשמה עוד יותר). להפתעתי, השבוע לא הרגשתי אף אחד מהרגשות האלו, כשהאדון העניש אותי. לפני שהוא קשר אותי לקורות העץ המוצלבות בצורת איקס, הוא החדיר לתוכי פלאג ודילדו מתנפחים, וציווה שלא יפלו.

הרגליים שלי היו מפוסקות גם הן, ועמדתי על קצות האצבעות, ובזה אחר זה הם נפלו מתוכי. כשהפלאג החליק ונפל על הרצפה צעקתי בבהלה דרך הגאג, אבל האדון הרגיע אותי שהכל בסדר. הוא החדיר לי את הוו האנאלי, ואז קשר אותי שוב עם הפנים אל המתקן. האדון החליט על 18 הצלפות בכל גופי, ואני הייתי שלווה ומוכנה לקבל את הדין. לא הרגשתי אשמה או מבוישת. המכות הראשונות שנפלו על אחוריי היו הכואבות ביותר, אבל מהר מאוד התרגלתי. הוא ספר את ההצלפות ואני עניתי "כן האדון" דרך הגאג שחסם את פי.

אחרי 13 הצלפות הוא עצר ושאל אותי אם לוותר לי על השש הנוספות. אני מנידה בראשי לשלילה, מבחינתי זאת אפילו לא שאלה – ואני כל כך רחוקה מקצה גבול הסיבולת שלי. האדון אומר "תשובה נכונה", ומשלים את העונש.

כשהעונש נגמר אני מרגישה שפתחנו דף חדש. זאת לא תחושה שמוכרת לי, להצליח להניח בצד את מה שעשיתי לא בסדר ולהמשיך הלאה. האדון שלי העניש אותי, וזאת הקלה, כי הוא חסך לי את הצורך להעניש את עצמי. בגלל זה אני לא פוחדת מהעונשים שלו, אני יודעת שאני הייתי מענישה את עצמי הרבה יותר גרוע, יש לי הרבה פחות חמלה לעצמי לפעמים.

היום בבוקר האדון התרגז עלי, ומייד חזרתי למקום המפוחד שלי, לפחד מהכעס שלו, הפחד לאכזב ולא להיות טובה מספיק. אני לא מצליחה לנשום או לדבר מרוב בכי. הוא מזכיר לי שמותר לו להתרגז, אבל גם מרגיע אותי – וזה לא נותן לאשמה לחלחל לתוכי ולהרעיל אותי. הלוואי שתמיד יהיה לי כל כך קל לשחרר ולזכור שלכעס ולאשמה שלי אין כל תועלת.

יש רגעים שהזין של האדון בפה שלי ואני לא מרגישה כלום. אני יודעת שיש פה של נשלטת סביב זין של אדון, אבל היא כל כך רחוקה ממני, ואני כל כך רחוקה מכאן. אני נמצאת בכלל במקום אחר, לכודה עם אדם שתובע ממני לענג אותו – שדורש שאמצוץ לו.

זה המקום שמזכיר לי כמה שבורה הרגשתי עד שהוא הגיע. האדון שלי יודע כמה זה קשה לי, וביקשתי ממנו שלא יעניש אותי אם אני לא מצליחה למצוץ לו. זאת בקשה חצופה מנשלטת, אבל נענשתי מספיק על הדבר הזה, שלא היה מעולם באשמתי. ברגעים האלו אני מרגישה כל כך פגיעה, וכל מה שאני צריכה זה שיעטוף אותי בחיבוק, ואז יאמר לי לחבק אותו חזרה. וכשאני נזכרת שאני יכולה להניע את הידיים ולכרוך אותן סביבו, אני חוזרת אל הכאן והעכשיו. אז אני עוטפת אותו בחיבוק ונושמת עמוק את הריח שלו.

יש רגעים שהזין של האדון בפה שלי ואני מרגישה הכל. השפתיים והלשון שלי נעות בריקוד מושלם, ואני מרגישה איך כל השרירים בגוף שלו נדרכים מרוב עונג כשאני שואבת את הזין עמוק עד הבסיס. לפעמים אני חושבת שזה מצחיק איך ההתמודדות העיקרית שלי בשלב הזה של הקשר היא לא החבלים או המחטים, אלא אקט בנאלי לכאורה (שלא לומר ונילי) כמו מציצה.

מציצה מעולם לא הייתה עבורי דבר בנאלי, אלא אקט מאוד אינטימי. תמיד חשבתי שצריך אומץ ופגיעות מסוימת כדי לבצע אותו – משני הצדדים. מושגת בו קרבה נטולת אמצעים שלא מתרחשת באקטים אחרים. במשך הרבה זמן פחדתי מזה, והרגשתי שבורה על שאני לא מצליחה. הרגשתי סדק שמתארך מעצמות הבריח לכיוון המפשעה, לא משנה כמה חינוך פמיניסטי קיבלתי ורכשתי, עדיין, התחושה שאני לא יכולה לספק גרמה לי להרגיש פרטנרית ונשלטת חסרת ערך.

קיימת אצלי התלבטות האם לגעת במקומות האלו, כאילו שאם לא אכתוב עליהם הם לא יהיו נוכחים בקשר שלנו. אבל הם שם, כמו צללים בפינות החדר שמחכים להתגנב ברגע שלא אהיה מוכנה אליהם. דווקא בגלל זה אני צריכה לכתוב על הרגעים האלו, אפילו שלפעמים אני מרגישה אותם במלוא כיעורם ועליבותם.

ליפנים יש מסורת ארוכת שנים של איחוי כלי חרסינה שבורים באמצעות עלי זהב. הכלי החדש, שנושא עליו מפת דרכים מוזהבת של השבר, נחשב למיוחד ויקר יותר. והמקומות שבהם הכלי נשבר וחובר מחדש, הם היפים והחזקים ביותר. במשך שנים הרגשתי סדק שמתארך בין עצמות הבריח למפשעה, כמו לוחות טקטוניים חופפים שעלולים בכל רגע לגרום לרעידת אדמה. אבל כשהזין של האדון בפה שלי ואני שומעת אותו גונח בהנאה, מכה בי גל של אושר. אני יודעת שזאת אני, הנשלטת שהפה שלה סביב הזין של האדון. אני זאת שמענגת אותו. ברגעים האלו אני ממש מרגישה איך הסדק ההוא מתאחה לזהב.

העיניים שלי עוקבות אחרי כל תנועה של האדון. אחרי שהוא ריתק אותי לכיסא, סגר על צווארי את קולר המתכת וטחב את הגאג לפי, זה כל מה שאני יכולה לעשות – להביט. הוא מלפף את החבל סביב שדיי, מהדק אותו עוד ועוד עד שהם מאבדים תחושה (כמעט יותר מכמה שאני אוהבת להיות קשורה, אני אוהבת את אקט הקשירה עצמו. תחושת העיטוף, תשומת הלב שהגוף שלי מקבל והסימטריה גורמות לי להרגיש כמו קנבס ליצירת מופת).

מבלי להזיז את ראשי, אני מצליחה לראות את עטיפות המגבונים האלכוהוליים, והמחשבות מתחילות להתרוצץ. אני יודעת מה מגיע, הוא הכין אותי מראש, ובכל זאת אני מחפשת כל סיבה אחרת שהוא יביא את המגבונים.

האדון שואל אם אני יודעת מה הולך לקרות, אני מהנהנת ונותנת בו מבט מלא פחד. משונה, בימים לפני שהוא שאל אותי על המחטים, המחשבה עברה לי בראש לא פעם. לא חשבתי על זה לפני, אך כשהוא אמר שננסה דברים חדשים – המחשבות נמשכו לשם. "את חושבת שאת מוכנה?" הוא שואל, ואני יכולה רק להניד בקושי בראשי. אני רוצה להגיד "רק עוד רגע" או להבין כמה בדיוק מחטים הוא מתכנן להחדיר לתוכי, אבל הפה שלי חסום, אז אני מנידה לשלילה.

אני מעט מאוכזבת מעצמי, לכן כשהוא מציע "רק מחט אחת בכל שד" אני מסכימה. האדון מנגב שוב את השדיים שלי, שכמעט איבדו כל תחושה, באלכוהול ואחר כך את ידיו. לבחירתי, העיניים שלי פקוחות כדי שאני אוכל לראות מה הוא עושה, עד כמה שהזווית מאפשרת לי. פתאום שורה עלי שלווה, אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות. אני נזכרת בטיפולי השיניים שעברתי בקיץ, איך נשמתי עמוק במקום לחשוב על הכאב, וזה לא היה כל כך נורא. אני יכולה לעשות את זה, אני חושבת וממקדת את כל תשומת הלב שלי לבטן שמתנפחת ומתרוקנת מאוויר.

כל השרירים שלי נדרכו כשהמחט הראשונה חדרה לעור הרך של העטרה, אך תודות לקשירה ההדוקה, אני בקושי מרגישה אותה כשהיא מתמקמת מתחת לעור שלי. כשהאדון שואל אם הוא יכול להחדיר מחט נוספת אני מסכימה בלי היסוס. הוא יושב כל כך קרוב אלי, הפעם העיניים שלי מכוסות ואני מתמסרת לחשיכה ולטיפול הקפדני של ידיו. אחר כך נהייתי רפויה ושלווה, עדיין מרותקת.

האדון מספר לי שיום אחד הוא יתקע בי מחטים בכל הגוף, ושבלי הקשירה ההדוקה זה יכאב יותר. "גם בכוס אני אתקע לך מחטים", הוא אומר ואני כמעט מתפקעת מצחוק, אני רוצה להגיד לו "נדמה לך", אבל אני מתאפקת. עד לפני כמה ימים לא הייתי בטוחה שאני אתן לו להחדיר לי אפילו מחט אחת, אבל הוא חשב שאני מסוגלת – והוא צדק. המחשבה על המחטים בכוס מלווה אותי מאז, מעוררת בי בעתה מוחלטת והתרגשות (שהם בעצם אותו רגש). עכשיו אני לא מוכנה, וזה בסדר כי לאדון יש כל כך הרבה סבלנות אלי. המסע הזה מפחיד אותי כל פעם מחדש, וזה מה שכל כך מרגש בו.

את מירב הכרתי פה בכלוב, היא סיפרה לי שהיא ופרטנר שלה מחפשים נשלטת משותפת, ואני התלהבתי וקבעתי איתם לאיזה פאב ברוטשילד. משם זרמנו לדירה שלה, ולרגע היה נראה שהכל טוב. הצבתי את הגבולות שלי (לא נקשרת בפעם הראשונה, כדי שאוכל לברוח במקרה הצורך) והחלטנו לצאת לדרך. הם ציוו עלי להתפשט ולעמוד על ארבע על המיטה, אני צייתתי ואז הגיעה המכה. מכה כל כך חזקה שגרמה לי לעוף קדימה, הייתי בהלם, מופתעת, לא יכולתי להגיב. מהרגע הזה הכל קצת מטושטש. היו רגעים של הנאה אבל כל מה שאני זוכרת מהערב הזה זה שהתחננתי שלא יעשה לי פיסטינג. הוא הכאיב לי, ניסה להיכנס לתוכי עם כל היד, ואני לא רציתי.

הכאב הפיזי נשכח מאז, אבל אני זוכרת את הלעג שלה כלפיי "מה זה ארבע אצבעות בתוכך? כשאני מאוננת לבד אני דוחפת את כל היד", היא אמרה והוא המשיך להידחף.

יום למחרת היא שלחה לי הודעה "אנחנו מחפשים מישהי עם סף כאב גבוה יותר, את לא מתאימה לנו".

הרגשתי קצת כישלון. לא מספיק טובה, לא מספיק זורמת. פחדתי להמשיך לאכזב שולטים ושולטות.

כמה שבועות אחר כך פגשתי את שחר, היה לנו חודש מדהים ביחד, אבל עדיין פחדתי. לשחר היה הרבה יותר סבלנות אלי, וגם יד יותר קטנה. נתתי לה להיכנס לתוכי, נתתי לה לאזוק אותי ולהצליף בי. כעבור כמה זמן היא ומירב נפגשו באיזו פעילות פוליטית, והחליפו עלי חוויות. מירב סיפרה לה שאני נשלטת לא טובה, עם סיבולת מאוד נמוכה. שחר ענתה לה שהיא בכלל לא חווה אותי ככה. בתקופה הקצרה שהיינו ביחד הרגשתי כמו הנשלטת הכי טובה בעולם, היא מעולם לא דרשה ממני יותר ממה שיכולתי לתת לה, וכתוצאה מכך אף פעם לא הרגשתי שאני מאכזבת אותה.

מאז אני מסרבת לענות לשאלה מה סף הכאב שלי. גם כי מירב והפרטנר ששמו לא נחקק בזיכרוני פגמו בהערכה העצמית שלי, אבל גם כי השאלה הזאת הפכה לתמרור אזהרה בעיני. ברור לי שאם אני אענה שסף הכאב שלי גבוה זה מועד לפורענות. סף הסיבולת שלי נבנה עם כל שולט או שולטת בנפרד בהתאם לאמון שלי בו.

אני שונאת שאלות כמו "מה הדבר הכי קיצוני שעשית", כי התשובה שלי עשויה לאכזב 

הדבר הכי קיצוני שעשיתי היה לתת במישהו אמון.

נשלטים פונים אלי ומצהירים "אני רוצה לשמח אותך, אני רוצה שתהיי מלכתי", לפעמים הם רואים את הפרופיל שלי בפייסבוק, אישה גדולה וחזקה, וחושבים שאני אשמח להוציא עליהם את כל התסכולים שלי על גברים. לפעמים אני חושדת שהם מטרידים אותי בכוונה, כדי שאעשה להם שיימינג בפומבי, כי זה מגרה אותם. אני לא משתפת פעולה.

אחד פנה אלי בכינוי "גברתי", והתלונן על אישה אחרת שאני לא מכירה "היא חושבת שאני רוצה להיות העבד שלה, רק כי אני מנומס וקורא לה גברתי. נכון שזה לא לגיטימי שהיא חושבת ככה?"

אני צוחקת, כי זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי כשהוא כתב לי. אני אומרת לו שזה הרושם שהוא מעביר, והוא מתוודה - "טוב, אני באמת רוצה להיות עבד. אני יכול להיות העבד שלך? אני רוצה לשמח אותך".

לא תודה, אני אומרת, אני ממש לא בקטע. אני לא בקטע של גברים מתרפסים שחושבים שהם משרתים אבל בו זמנית מתעלמים מהסירוב שלי. איך להתעלם מהסירוב שלי זה לשמח אותי? ואז הוא מציע כסף, אומר שהוא מוכן לשלם לי. אני אומרת לו שאני לא צריכה כסף (אמא לימדה אותי להיות עצמאית), ושאני לא בקטע שמישהו יקנה ממני את הקרבה והאיכפתיות. הוא מתעקש, הוא רוצה לשמח אותי.

עולה לי רעיון, ואני שואלת אותו: "כמה כסף היית מוכן להשקיע כדי לשמח אותי?"

הוא מתלבט, ברור לי שהוא מתגרה מהרעיון שאני אשלוט עליו אם הוא רק ישלם לי. "אלף שקלים גברתי"

"בחודש?"

"כן גברתי".

שלחתי לו לינק ישיר לאתר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "הנה", אני אומרת. "לשלוט עלייך לא ישמח אותי, אבל אם תתרום כל חודש אלף שקלים למאבק באלימות מינית, זה יהיה מאוד משמעותי וישמח לא רק אותי - אלא עוד נשים רבות".