הכל מאורגן כבר, הסלון נקי ועל שולחן הקפה כיבוד קל ושתייה ("רק מה שלא עושה פירורים", הוא צוחק וממשיך לסדר את השולחן. "אני יודע שה-OCD שלך ישתגע אם מישהו ידחוף לך אצבעות מלאות בבמבה"), וקערה ובה עשרות קונדומים, מוכנים לשימוש.
אנחנו יושבות על הספה, אני מכורבלת בחיקו והוא מלטף לי את השיער, מרגיש את הרעד הבלתי נשלט שעובר לי בגוף. עוד כמה דקות כולם יגיעו.
"את פוחדת, קטנה שלי?" הוא שואל ברכות
אני מנידה בראשי. "מתרגשת. אולי קצת פוחדת", אני מודה.
"אני אהיה פה כל הזמן ולא אוריד ממך את העיניים, אף אחד לא יעיז לעשות לך משהו שלא תרצי, אני לא ארשה להם".
19:55
הוא מושיב אותי על הרצפה. לגופי רק שמלה קצרה, לא שום דבר סקסי מדי, אבל גם לא משאיר יותר מדי מקום לדימיון. הוא עוטה לעיני את כיסוי העיניים ועונד את הקולר האהוב לצווארי. אחר כך הוא קושר את ידיי מאחורי הגב, קשר סמלי, אני יודעת שלא יהיה לי קשה להשתחרר ממנו אם ארצה. החבל שם רק כדי להזכיר לי את מקומי.
כמה דקות אחר כך נשמעת דפיקה בדלת, ולאט לאט האורחים זורמים הביתה. הוא לא אמר לי כמה הוא הזמין, ואני לא שאלתי. אילו היה שואל אותי לקיבולת שלי, ודאי לא הייתי יודעת לענות בעצמי, אז נתתי לו להחליט. האורחים, חמישה או שישה מהם כך נראה לי, נכנסים לסלון והדלת נסגרת אחריהם. אני עדיין בחשיכה, יודעת שהמבטים שלהם עלי. האדון שלי עובר איתם על החוקים: כל חדירה שאינה אוראלית מחויבת בקונדום, ולא גומרים לזונה בפה. אלו החוקים שקבענו יחד, כשהתכוננו לערב הזה. אני חושבת שהוא גאה בי על ההגבלות שהצבתי. הוא לא אמר, ראיתי את זה בעיניים שלו.
אני יושבת עדיין על הרצפה, והאורחים והאדון מנהלים שיחת חולין קצת נבוכה. הוא אמר שהם לא זרים, כולם אנשים שהוא מכיר. הוא לעולם לא היה מביא מישהו זר שישתמש בי, אבל הנוכחות השקטה וחסרת האונים שלי הופכת את השתיקות למעיקות. אני מרגישה את המתח בחדר, גם הם מרגישים אותו.
לבסוף, אני שומעת את האדון שלי מציע: "מי רוצה להיות ראשון על הצעצוע?" מישהו קם ממקומו. האדון מזכיר לו להציג את עצמו בשמו, גם על זה סיכמנו. אני לא רוצה זרים מוחלטים שישתמשו בי, אני רוצה לדעת לפחות – אם ארצה לצעוק בעונג או בכאב, בשמו של מי אני צועקת.
הצעדים מתקרבים ומישהו רוכן אלי. "את צמאה, זונה?" הוא שואל, ואני מהססת לא בטוחה לכוונתו. האדון אמר שאסור לגמור לי בפה, האם הם מבינים שגם אסור להשתין עלי? אבל הפה שלי יבש אז אני מהנהנת. "כן". כוס זכוכית מתקרבת לשפתי, אני מרגישה את שוליה החלקים. לא מצליחה להריח מה הוא מזג לי שם, אבל אני פותחת את הפה בצייתנות. הוא משקה אותי בסבלנות, המשקה התוסס ממלא את הפה שלי. קולה זירו. אני מחייכת בלב, יודעת שהאדון אמר לו שזה המשקה האהוב עלי. הזר עם פניו בגובה פניי, כנראה כורע מולי על ברכיו. הוא מלטף לי את הראש, מתקרב ולוחש לי באוזן: "אני אריאל, ועכשיו את הזונה שלי". הוא בטח חושב שהוא נשמע קשוח ואכזר, אבל הרכות בקול שלו ממיסה אותי.
שלום אריאל. אני חושבת בלב, חוקקת בזיכרוני את הריח שלו, את הקול הנעים ואת אצבעותיו המחוספסות שנעות על עורי. אני יודעת שבקרוב לא אוכל לזכור מי הוא מי בתוך בליל הידיים שישתמשו בי, אבל זה לא מונע ממני לנסות.
אריאל מתרומם ואני שומעת את רוכסן מכנסיו נפתח. אני מזדקפת ופותחת את פי בלי שאף אחד אמר לי, בדיוק כמו שהאדון לימד אותי. אני יודעת שהוא מחייך עכשיו בגאווה. רגע אחר כך הזין של אריאל ממלא לי את הפה, ואני מתחילה למצוץ אותו תוך ניסיון לשמור על שיווי המשקל שלי. הידיים עדיין קשורות בסמליות מאחורי הגב, אני יודעת שבקרוב הן ישתחררו, אבל בינתיים אני צריכה לעבוד עם מה שיש. הזין של אריאל ממוצע בגודלו, אני שמחה. האם האדון שלי בחר בו כדי להקל עלי את המעבר לצעצוע? האם הוא בדק כמו במסדר זיהוי את גדלי הזין של כולם? המחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן ששפתיי עולות ויורדות על הזין. אני מבוהלת, אבל משועשעת מהסיטואציה. אריאל תופס אומץ ומניח את ידיו על צידי ראשי, מכווין אותי לקצב שלו. הוא לא מנסה לחנוק אותי, המגע שלו החלטי אך עדין, ומייצב אותי שלא אפול לצדדים.
אני אסירת תודה שהוא נותן לי להתרגל אליו, לניחוח המקלחת העדין שעולה מחלציו, לטעם טיפות הזרע המלוחות שחומקות ממנו ומחליקות אל לשוני. בתמורה אני נושמת מהאף ומשפדת את הפה שלי על הזין שלו, עד שהוא ממלא את פי והגרון, והאף שלי צמוד למפשעתו. אריאל מניח את ידיו שוב על ראשי, ומעגן את מקומי על הזין שלו. אני נזכרת בתרגולי הנשימה שנתן לי האדון, אני שומעת אותו מחייך מאחורי בקול רם. מישהו מאחורי פולט אנחת התפעלות. הקול המוכר של אדוני אומר בגאווה: "אמרתי להם, היא אשת מקצוע. מהטובות בתחומה". רחש של צחוק נבוך נע בחדר.
אריאל קם ומוליך אותי במרחב, הוא מתיישב על כיסא ומכוון אותי שוב אל הזין שלו. אני פותחת את הפה וממשיכה למצוץ לו. הוא לא אגרסיבי מדי, אולי האדון הנחה אותם להתחיל איתי בעדינות. מישהו נוסף קם מהספה ונעמד מאחורי, ידיו על כתפיי. אני עוצרת את המציצה, אבל הזין של אריאל עוד בפי.
"אלעד", אומר הקול. ארור יהיה האדון שלי, אני משוכנעת שהוא בחר אותם לפי שם. הוא עושה לי דווקא, האדון, הוא יודע איך שמות דומים מבלבלים אותי. אני לא אתפלא אם כל האורחים הערב מתחילים באות א'. אלעד מרים את שולי שמלתי ואני חוזרת למצוץ בצייתנות. הוא מלטף את הישבן שלי בעדינות, מעביר את אצבעו ברפרוף בין חור התחת שלי עד הדגדגן. נוגע לא נוגע. אני גונחת קלות אבל הקול נבלע במפשעתו של אריאל. ההמהום שלי מרטיט אותו ואני מרגישה את הזין שלו מתקשה ומתנפח. אני מבליטה את ישבני ומקשיתה את הגב, כמו שהאדון אוהב. אביעד, או אלעד? לעזאזל איתו, חופן את הישבנים שלי בשתי ידיו, מועך ושורט. אחר כך הוא מתחיל להפליק לי, בתחילה בעדינות, אבל כשהוא מגביר מעט את העוצמה, אני מאבדת את שיווי המשקל. אני פוחדת לנשוך בטעות את הזין שבפה שלי, אבל אני לא מעזה לומר דבר.
אני שומעת את הצעדים של האדון שלי, עוד לפני שהיד שלו נוגעת בי, עוד לפני שאני מריחה את ריחו המוכר, אני מזהה את צעדיו. הוא מחלץ אותי ומשחרר את ידיי הקשורות. "סליחה, אריאל", אני שומעת אותו אומר בעודו מוליך אותי ברחבי החדר. "תהיה לך הזדמנות להמשיך אחר כך, אבל אתה צריך ללמוד לחלוק", הוא כמעט נוזף בו, כמו בילד שלא יודע לשחק עם אחרים. שלא חולק את הצעצוע האהוב עליו.
--
אני מסוחררת, לא מצליחה להתמצא בחדר, אבל האדון מוליך אותי בבטחה עד שאנחנו מגיעות לשולחן העץ הכבד. עכשיו אני מבינה למה הוא שחרר את ידיי. הוא משעין אותי לפנים, כל פלג הגוף העליון נמעך על פלטת העץ וישבני בולט באוויר. ידיי נקשרות שוב לצידי השולחן, ובחבל נוסף הוא קושר את קרסוליי לרגלי השולחן העבות. הוא ניגש אלי ומלטף את ראשי, נושק לקודקודי. "זונה טובה שלי", הוא לוחש. "הערב רק התחיל, את יודעת". אני מהנהנת. הוא חוזר למקומו ואלעד מתקרב שוב. הפעם הוא יותר בטוח, כולי שלו, לפחות להרגע.
על השטיח פרס אדוני כמה שוטים שונים. אלו האהובים עלי, ואלו שפחות. אבל אלעד כנראה הן בן לאסכולה הישנה, והוא לא מעוניין בתיווך של שוט. כף ידו הפתוחה פוגשת שוב ושוב את אחוריי, שהולכים ומתחממים ממכותיו המתגברות. אלעד שוקע במכניקה של ההצלפות, הוא מתמכר לקצב, אני מנסה לנחש איזה שיר מתרוצץ בראשו, האם הוא מכה בי לקצב הבס? אדם נוסף מתקרב אל השולחן, אני לא יכולה לטעות בריח הבושם העדין באוויר, פרחוני ומתוק... ונשי. כן, אלו צעדי עקב שמתקרבים אלי. הכיסוי מוסר מעיני בעדינות ואני מסתגלת שוב לאור. מול פניי במרחק כמה סנטימטרים ניצבות הפנים הכי יפות שראיתי, כך זה מרגיש באותו רגע לפחות. יש לה רעמת תלתלים מפוארת והיא מחייכת אלי. "היי", היא אומרת ברכות. ההצלפות באחוריי מתגברות, אך אני מרוכזת רק בה. היא מסתכלת עמוק לתוכי. קשה לי לנשום כשהיא כל כך קרובה. "אני לילך".
היא רוכנת אלי ומנשקת אותי ברכות על שפתיי. לזה לא ציפיתי, לא חשבתי שמישהו ינשק אותי הערב, אולי רק אדוני כשכולם ילכו, ואהיה שוב כולי שלו. אני מתמסרת אל הנשיקה, הלשון שלה חוקרת את הפה שלי, ורק היא שומעת את האנחה שלי. האנחות מתחלפות ביבבות כאב, כשאלעד מגביר את עוצמת המכה, מותיר לי פרקי זמן הולכים ומתקצרים בין מכה אחת לשנייה. "מסכנה שלי, כואב לך?" היא שואלת. העיניים שלי מעקצצות בדמעות, אני מהנהנת קלות. מתביישת, אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מתלוננת, או מפונקת. האדון ודאי אמר לה כמה אני מסוגלת לסבול, ואני לא רוצה לאכזב אותו. ברגע זה אני לא רוצה לאכזב אותה. "בואי, אני אעזור לך".
לילך נעלמת משדה הראייה שלי ומתמקמת בין רגלי השולחן, בין רגליי. אביעד, או אלעד, ממשיך במכותיו. מתעלם ממנה. ואז אני מרגישה את ידה מלטפת את שפתיי התחתונות והנפוחות. רעד עובר לאורך עמוד השדרה שלי, עד עורפי. אנחה כבדה בוקעת ממני כשאצבעותיה מוצאות את הדגדגן הנפוח שלי ומתחילות לעסות אותו. המכות מתגברות, אבל הישבן שלי מרגיש כל כך רחוק. מצידי שייכה בי עד זוב דם, העיקר שהיד שלה תישאר. היא לוקחת את הזמן שלה, צובטת את הדגדגן ונושפת עליו. רעד עובר בי שוב. אצבע אחת נכנסת לתוכי, אני מנסה להתפתל, לבלוע אותה לתוכי, אבל אני מרותקת לשולחן. ממילא זה לא תפקידי לדרוש ממנה עוד, אני יודעת. אבל היא מרגישה אותי, ואצבע נוספת נכנסת לנרתיק החם שלי. שתי אצבעותיה מזיינות אותי בתנועות איטיות וכמעט לא מורגשות, ועד מהרה היא מסתנכרנת עם הקצב המסחרר של ההצלפות. אני נוטפת, בטוחה שכבר מצטברת שלולית על הרצפה, בטוחה שאחר כך ישלחו אותי לנקות אותה. לילך ממשיכה לזיין אותי וכל השרירים בגוף שלי נרפים, הראש שלי, ממילא מוגבל בתנועה נשמט על השולחן ומבין הדמעות וערפילי החרמנות המטבח שפרוש לפניי הופך מטושטש יותר ויותר.
לילך לא מוותרת לי, אני מרגישה את גלי הרעד בבטן התחתונה הולכים ומתרחבים. אני מנסה להיזכר מה אני והאדון קבענו. מותר לי לגמור? אני צריכה לבקש? וממי? אני לא מצליחה לנקות את המחשבות, הגוף שלי כל כך כבד. אני לא יכולה להחזיק והאורגזמה שלי גואה ומתנפצת על שתי אצבעותיה. היא עוצרת, אצבעותיה בתוכי, ומרגישה את הרעידות העזות שלי. ההצלפות הפסיקו (לבינתיים, אין לי ספק שהישבן שלי עוד יקבל את היחס הראוי, והערב עוד ארוך). מאחורי כמה אנשים מוחאים כפיים באושר. אני מנסה להעריך כמה הם עוד שם, ארבעה? חמישה? הם נשמעים כל כך רחוקים.
אחרי שגופי האומלל נרגע מעט, פניה של לילך שוב קרובות לשלי. היא מראה לי את האצבעות שלה, הן בוהקות מרוב עסיס סמיך. אני לא מסיטה את מבטי ממנה ופותחת את פי. אני מוצצת ומנקה את האצבעות שלה, וממשיכה גם לאחר שכל הנוזלים שלי נבלעו. השפתיים שלי נסגרות על אצבעותיה, יונקות אותן כמו מוצץ. אט אט הגוף שלי מפסיק לרעוד והחדר משתתק.
"מישהו רוצה קפה?" אני שומעת לפתע את קולו המוכר של אדוני, שובר את הדממה. אני מייבבת בשקט כשלילך מוציאה מפי את אצבעותיה ומתרחקת לחתוך מהעוגה שהביאה ("גם יפה וגם אופה", צוחק מישהו שאת קולו אני עדיין לא מזהה).
--
"תהפוך לי אותה, אני רוצה את השדיים שלה". לילך שוב לידי עם אדוני. הוא משחרר אותי מכבליי ומעסה קלות את פרקי הידיים והרגליים לפני שהוא קושר אותי שוב, באותה תנוחה אך הפעם על גבי. אדוני חוזר למקום, ואני מרגישה שכל העיניים עלינו. איש מהם לא מעז להתקרב, אנחנו בטח כל כך יפות עכשיו. אני שומעת מישהו מתנשם, האם הוא נוגע בעצמו? זה לא חשוב עכשיו, כי לילך גררה אחד מכיסאות העץ הכבדים, גם הם עבודת ידו של אותו נגר בצפון שבנה את השולחן לפי המידות שהכתיב האדון. היא מתיישבת מולי ואני רואה שבידיה קערה עם תותים. אני מביטה בה ופותחת את פי, היא צוחקת ומושיטה לי פרי. אצבעותיה המרוחות בלק כהה אוחזות בעטרת העלים. היא זורקת את העלים לקערה. "עוד אחד?" היא שואלת. אני מנידה בראשי בשקט, אני רוצה להודות לה, מה האדון יאמר אם היא תחשוב שאני לא מנומסת? המילים לא מוצאות את דרכן החוצה, אבל היא מבחינה במבט המעריץ שלי ומחייכת אלי. היא יודעת כמה אסירת תודה אני. "את הולכת לסבול בשבילי, נכון זונה?"
שוב קשה לי לנשום, היא כל כך יפה וקרובה. אני בקושי מצליחה להנהן, הינהון סמלי, אבל זה מספיק. משום מקום היא שולפת זוג מצבטים המחוברים זה לזה בשרשרת מתכתית. "תנשמי עמוק", היא מורה לי ומצמידה את המצבטים לפטמותיי. הכאב לא כל כך נורא, אני יודעת שזה יתחיל לכאוב באמת רק כשהיא תוריד אותם. "לפתוח פה". אני מצייתת והיא מניחה בפי את השרשרת, שמותחת בתורה את המצבטים על הפטמות שלי.
"זה כואב, נכון?" אני מהנהנת, שוכחת לרגע מהשרשרת שבפי. הפטמות שלי נמתחות והמצבטים כמעט נקרעים מהן, אני פולטת יבבת כאב עמוקה והשרשרת חומקת מפי. מישהו צוחק, מישהו אחר נע במקומו, סקרן ודאי איך היא תגיב.
אין שמץ של כעס בקולה כשהיא אומרת "אני חוששת שתצטרכי לשלם על זה". יש בקולה שמץ של חרטה, כמו כשהאדון אומר לי "תראי מה את מכריחה אותי לעשות לך. את יודעת שאני לא אוהב את זה". שקרן, איך הוא מחכה שאני אכשל, גם לילך ודאי מרוצה כרגע.
"בוא תעזור לי רגע", היא קוראת למישהו שנמצא מתחום לטווח הראייה שלי. הוא מתמקם בין רגליי ומציג את עצמו – יואב, או איתי, לעזאזל עם השמות האלו. כולם נשמעים לי אותו דבר. אני שומעת עטיפה של קונדום נקרעת, ורגע לפני שאני מרגישה את קצה הזין שלו בפתח הנרתיק, לילך מתיישבת על פניי. מתחת לשמלתה הקצרה היא לא לובשת תחתונים, וריחה המשכר מכה באפי. כמה השתוקקתי לרגע הזה. אני מוציאה את הלשון ומלקקת אותה ארוכות. איתי/יואב חודר אלי באבחה אחת ואני נוהמת אל תוך הנרתיק שלה. היא מרוצה, אני מרגישה. לילך רוכבת על פניי, ואוחזת את שרשרת המצבטים כמו מושכות. איתי/יואב מגביר את הקצב, מסתנכרן איתה, ואני בסחרור. מפעם לפעם היא חוסמת לי את דרכי הנשימה, האף והפה נבלעים בכוס הרטוב והחם שלה.
שוב אני מתקרבת לאורגזמה, הפעם אין אפילו סיכוי שאצליח לבקש. אבל אז אני שומעת בראשי את קולו של האדון. "תירגעי", הוא אומר. "תרוויחי את האורגזמה הזאת". אני נושמת עמוק, ככל שהסיטואציה שמצאתי את עצמי בה מאפשרת לי, ומנסה להתעלות מעל גלי העונג שמתפשטים ומרעידים אותי. אני הצעצוע שלה עכשיו, החלטתי, איזה מן צעצוע אני אם אני אגמור לפניה?
אני שוקעת בה, מתענגת על התכווצויותיה ההולכות ומתגברות. מרחוק אני שומעת אותה גונחת. הלשון שלי חוקרת כל פינה ומחליקה לתוך הנרתיק. מה הייתי נותנת עכשיו שידיי ישוחררו ואוכל לחוש אותה, למלא אותה כמו שהיא מילאה אותי. אבל היא לא מעוניינת באצבעותיי, אחרת הייתה דורשת אותן ממני. אני הולכת לאיבוד בה, בקושי נושמת אך בוטחת בה שלא תיתן לי להיחנק. היא תאפשר לי לנשום בדיוק כמה שאני צריכה, ולא נשימה אחת יותר. ואז איתי/יואב חודר אלי בכל הכוח והמצבטים נתלשים מפטמותיי. אני שואגת ישירות אל תוך הכוס שלה. היא צוחקת ונאנחת, מגבירה את הקצב וגומרת על פניי. אני לא מחכה יותר מדי וגומרת מייד אחריה, על הזין של איתי/יואב. הוא גמר גם? אני לא יודעת (וכרגע גם לא איכפת לי). אני רועדת ומתכווצת, הכוס שלי יודע מה הוא עושה, ושריריי סוחטים לו את הזין, עד שגם הוא גומר. הזיעה של שניהם מתערבבת בשלי, כל גופי רטוב מזיעה ונוזלי הכוס שלי ושלה.
--
כולנו מתנשמים. לילך קמה מפניי ומתיישבת שרועה על הכיסא הכבד. האדון מתקרב אלי ונושק לראשי המיוזע ושטוף הנוזלים. "מה את אומרת", הוא לוחש ומבטו ננעל עלי. "נשחרר אותך וניתן לחבר'ה יותר אפשרויות לשחק בך?". לוקחים לי עוד כמה רגעים להצליח ליצור קשר עין. הוא בוחן אותי, מחכה לתשובה, רוצה לראות שלא הגזים, שאני עדיין פה. אני מהנהנת הינהון כמעט בלתי נראה, השפתיים שלי נעות אבל אני לא מצליחה להוציא צליל. זה מספיק לו, הוא משחרר אותי מהחבלים ומרים את גופי הרפוי בידיו. הוא מושיב אותי בחיקו, עדיין לבוש, אני מודאגת מהזיעה והנוזלים שיספגו במכנסיו המחוייטים, אבל זה לא מפריע לו. הוא תומך בראשי ומגיש לפי כוס שתייה. קולה זירו, שוב. אני יודעת שהוא קנה בקבוק נוסף שיהיה רק לי.
החדר מתחיל להתייצב סביבי, אני שותה בלגימות קטנות והוא מלטף את שיערי. עכשיו אני רואה אותם, חמישה גברים ברמות עירום וזקפה שונות. שניים מהם היו בתוכי, לא ראיתי את פניהם, אבל אני מניחה שאיתי/יואב שגמר לפני כמה רגעים בתוכי הוא הג'ינג'י ששרוע על כורסת היחיד. השאר מעוררים, מלטפים בהיסח הדעת את זקפותיהם. תיכף אחוש בהן כולן, אולי בבת אחת, אבל בינתיים האדון מוודא שאני לא אשקע עמוק מדי לסאב-ספייס. הוא מאכיל אותי בעוגיה, ואז מציע לי פלח של אפרסק. "חשוב לאזן לך את הסוכר, קטנה שלי". אני לא רוצה לאכול עוד, פוחדת שאקיא למישהו על הזין, אבל האדון לא שאל. הוא יודע מה הוא עושה. אני פותחת את פי בצייתנות והוא מאכיל אותי בפרי, העסיס המתוק נוזל על סנטרי. הוא מושיט ידו לממחטת נייר ומנגב מעט את פניי, לא יותר מדי, שלא אשכח את מקומי המלוכלך.
האדון תומך ברגליי לכדי עמידה, ומוליך אותי אל השטיח הרך. כמה פעמים כרעתי כאן על ארבע בשבילו, אני מרגישה בבית. אני מרגישה במקומי הנכון. "תרימי את הברכיים", הוא מצווה, ומניח תחתן כרית שתתמוך בברכיי. אני מוצאת את האנרגיות לשמור על היציבה, להישאר על ארבע, ולא לקרוס אל השטיח כמו השלולית שאני מרגישה שאני כרגע. הוא מלטף את ראשי. מה עכשיו? אני בולעת את הרוק.
"רבותיי", הוא מכריז בתיאטרליות. הוא לא סיפר לי שהוא מתכנן להנחות את הערב, המעמד כל כך הולם אותו. "וגברתי. אני מקווה שלא נסתם לכם התיאבון, כי עכשיו מוגשת המנה העיקרית". השתייה והכיבוד מוחזרים כלאחר כבוד למטבח והוא מציב על שולחן הקפה את תיבת הצעצועים שלנו. אדוני אוהב להשתמש לרוב בשתי ידיו ובחבלים, אך הצעצועים שרכש עבורי עם השנים נועדו ללמד אותי שיעורים שונים. יש בתיבה פלאגים אנאליים בגדלים שונים, מהתקופה שבה הכין אותי לקחת אותו באחוריי, דילדו ששכן קבע עמוק בנרתיקי במשך שבועות, וכמובן הוויברטורים. כל אחד מהם נקנה לכבוד ציון דרך אחר: לאחר הפעם הראשונה שהצלחתי לגמור ממגע האצבעות שלי, כשלמדתי לגמור בלי לגעת בעצמי בכלל, רק למשמע קולו, ועוד שלל אביזרי עינוי ועינוג שבחר עבורי "סתם, כי עברתי בחנות וחשבתי עלייך".
הם מקיפים אותי, חמשת הגברים – ולילך. אני מחפשת את עיניו של אדוני. הוא יושב בפישוק על כורסת הטלוויזיה ומשגיח בנו, ידו האחת נחה על מפשעתו והשנייה אוחזת בכוס יין אדום. אני מביטה בו עוד רגע ואז מחזירה את מבטי אל הקיר מולי, ומכינה את עצמי לבאות. אם אפשר בכלל להכין את עצמי, אולי זה כל הכיף.
מישהו דוחף אותי קדימה, הם ודאי הציגו את שמם כנדרש, אלו שטרם היו בתוכי, אבל השמות התערבלו במוחי לעיסה חסרת משמעות. כבר לא היה איכפת לי שמם בשלב הזה. פניי התחככו בשטיח, והרגשתי נוזל סיכה קריר נוזל על אחוריי. ידיים נשלחו, אחת לכל צד, והחלו לעסות את שדיי בכוח. פטמותיי נצבטו ונמשכו בכוח. פלטתי יבבה נוספת. האדם מאחורי עיסה בעדינות באצבעו המורה את החור המכווץ שלי, עד שלבסוף היא חדרה לתוכי. האדון הכין אותי לזה, אמר שבשבוע לפני הערב הזה, הוא יזיין אותי רק בפה, כדי לשמור על שני החורים התחתונים מכווצים. יד נוספת נשלחה לבטני התחתונה וליטפה את תלתלי הערווה שלי, אצבעות גיששו ומצאו שוב את פתח הנרתיק שעדיין נטף עסיס.
כעת גיששו אצבעות בחוריי האחוריים. שתיים בכוס ועוד אחת, של אדם אחר ודאי, פתחה לאיטה את אחוריי. אצבע נוספת הרחיבה את החור האחורי, כעת שתי ידיים זיינו אותי, ועוד שתיים מעכו את שדיי. לילך ישבה מולי והביטה בי. הפה שלי פעור לרווחה, נע בין אילמות לגניחות שהרעידו את הרצפה. "חסר לי פה משהו, אני חושבת", היא אמרה וחזרה עם גאג טבעתי והתקינה אותו על פי. היא ליטפה את פניי הדביקים, ושובל רוק כבר החל להצטבר בשוליי הפה שלי ולזלוג אל הרצפה. "כמה יפה את, כשאת ככה פתוחה מכל הכיוונים". היא עדיין הדיפה ניחוח בושם עדין, איך היא מצליחה להריח כל כך טוב? או שזאת אני שמטונפת?
אצבעות נוספות נדחפו לתוכי, כעת שלוש בכל חור. הרגשתי את האצבעות שבתחת מתנגשות דרך מחיצת העור הדקה עם האצבעות שבכוס, ואז נדחף לפי שוב זין. זיהיתי אותו, זה היה הזין מתחילת הערב. ינקתי אותו לגרוני, לא שהייתה לי ברירה. פי היה פעור בטבעת המתכת וכל שנשאר לי לעשות זה להדק את שפתיי על הזין. ניסיתי להיזכר מתי האדון קנה לי את הגאג, אבל בעל הזין... איתמר? איתי? אריאל... אני חושבת, הניח את ידיו על ראשי וחדר באחת לפי. כל חוריי היו מלאים, לא הייתה נקודה בגופי שלא זכתה לתשומת לב מענגת, כואבת בעיקר. הרגשתי את האורגזמה נבנית במעמקי הבטן. שריריי בקושי נשאו אותי, אבל הידיים הרבות החזיקו אותי מליפול. הן הרגישו, הידיים, שאני מתקרבת לקצה, והגבירו את הקצב. הגניחות שלי התחלפו בנהמות, ואז הפכו ליבבות, כל שהיה לי באותו רגע לעצמי הוא הקול שלי – וגם הוא נספג ונבלם ישירות אל הזין שמצצתי.
האורגזמה שוב הגיעה, והפעם נמשכה דקות ארוכות. הם לא ויתרו לי, לא הנמיכו את הקצב. ואני, לא נותר לי אלא להיטלטל בידיהם. הייתי בטוחה שזה בחיים לא יגמר, שלנצח אני אהיה שם, נחדרת ורוטטת. הכוס שלי התחיל לכאוב מרוב עונג, ובדיוק בזמן האצבעות יצאו ממני באחת. הגבר מולי שלף ממני את הזין, ואני נפלתי קדימה עם פניי אל השטיח.
כמה רגעים חשבתי שהם התעייפו, שזהו, תהיתי ביני לבין עצמי אם הייתי מסוגלת לעוד. אם אני רוצה עוד או מסופקת. אבל אותי אף אחד לא שאל. מישהו אחז במותניי וסובב אותי על גבי. רגליי נפתחו והורמו מעל ראשי, חושפות את הגישה אל פי הטבעת שלי. דמעות חרישיות החלו לזלוג על לחיי כשהזין של הגבר שגהר מעלי חדר לאחוריי. למרות ההכנה באצבעות, זה כאב. יבבתי כמו חיה פצועה. לילך, כמו המלאכית השומרת שלי, שוב הפציעה משום מקום ובידייה הוויברטור שלי. היא הרחיקה את כולם, חוץ מזה שזיין אותי מאחור, והצמידה לי את הוויברטור לדגדגן. ראשי היטלטל מצד לצד, לא הייתי מסוגלת לעוד אורגזמה, אך גופי בגד בי והתמסר לשרשרת אורגזמות אדירה, עד שהגבר שזיין אותי גמר אל תוך הקונדום ויצא ממני באחת.
--
האדון כיסה אותי בשמיכת פיקה, עדיין שכובה על השטיח, ונפרד לשלום מהאורחים. כולם, פרט ללילך, שעזרה לו לסדר את הסלון. כשהם סיימו לאסוף אחריהם, ולילך אפילו העבירה סמרטוט רטוב על הרצפה, התיישב האדון ומזג לו כוס יין. הוא היה עדיין לבוש לחלוטין. הוא הביט בי ממושבו על הספה, ואמר: "נו, ומה איתי?". הזקפה שלו ניכרת לעין גם דרך המכנסיים המחוייטים. הרמתי אליו מבט, מנסה בקושי רב להתמקד ולראות אותו צלול. אתה צוחק, נכון? חשבתי. מה איתך? לך תעשה ביד באמבטיה, מצמצתי ולא אמרתי כלום.
לילך חזרה אל הסלון וראתה אותנו. "עזוב אותה, מסכנה". היא אמרה ברכות, בקול של מי שכבר הייתה פעם בסיטואציה. רשמתי לעצמי לשאול אותו אחר כך איך הם מכירים. היא רכנה אליי ולחשה באוזני: "את מרשה לי לקחת את זה מכאן? אני אסיים". הנהנתי. היא היטיבה את השמיכה הדקה סביב גופי וניגשה אל האדון. ללא גינונים מיותרים הוא פתח את רוכסן מכנסיו והלביש קונדום על זקפתו. לילך התיישבה אליו, והזין החליק ישירות לתוכה. שניהם גנחו בקולניות, האדון לא הוריד ממני לרגע את עיניו. עיניי שוב התערפלו בדמעות, והתחלתי לבכות, לא יודעת למה. כשהאדון גמר (הוא כבר רגיל שהבכי שלי הוא הפסקול של הגמירה שלו), שניהם הרימו אותי ונשאו אותי למקלחת, עדיין בוכה. שם סיבנו אותי בעדינות ואז הלבישו אותי בכותנת הלילה הילדותית שהאדון כל כך אוהב. הוא השכיב אותי במיטה, כמו בובת סמרטוטים, וניגש ללוות את לילך אל הדלת. ברגע שיצא מחדר השינה פרצתי שוב בבכי מטלטל. ברקע שמעתי את דלת הכניסה נסגרת וננעלת, והאדון רץ חזרה אל החדר. הוא התפשט במהירות ונכנס לצידי למיטה, עוטף אותי בזרועותיו.
"קטנה שלי", הוא אמר. משתדל לא לומר לי 'אל תבכי' או אפילו להרגיע אותי. פתחתי את פי לומר משהו, אפילו לא ידעתי מה, והדמעות המשיכו לעלות. הבכי טלטל את גופי העייף.
"ששששש", הוא לחש וליטף את שיערי. "את לא צריכה להגיד כלום, תירגעי קטנה".
אך הבכי לא פסק. "איך אני יכול לעזור לך להירגע?"
"צץ" מלמלתי.
הוא התקרב אל פניי. "סליחה? לא שמעתי מה אמרת".
"מוצץ", אמרתי באופן הכי ברור שיכולתי, אבל הפה שלי הרגיש מלא צמר גפן כמו אחרי טיפול שיניים.
האדון חייך והוביל את ראשי אל מפשעתו. אני פותחת את פי ועוטפת בשפתיי את הזין הרופס שלו. הזין שלו, עייף מהגמירה, לא הזדקר לכבודי, אך הרגשתי אותו פועם בהתרגשות למגע שפתיי. האדון ליטף את ראשי, ולפני שנרדמתי שמעתי אותו ממלמל "שכחתי שיש לי עסק עם זונה קטנה שעוד לא עברה את השלב האוראלי".
