חזרתי מההפגנה נגד רצח נשים (/טרור מגדרי) ואני מותשת.
פעם בשנה בערך אני מרשה לעצמי לצאת להפגין, לעמוד עם שלט ששם אותי בעמדה הכי חשופה שיש
ולצעוק בלי מילים את הצעקה הכי כואבת שלי
אנשים עוברים לידי, חלקם מעיפים בי מבט, אחרים מנסים כמה שיותר לא ליצור קשר עין
מעטות מנידות בראשן לתודה או עוצרות לדבר איתי
ואני עומדת שם באמצע הרחוב ומרגישה כמו פצע פתוח אחד גדול
אני מישירה מבט קדימה, ומשתדלת בעצמי לא ליצור יותר מדי קשר עין
העמידה החשופה הזאת גם ככה קשה לי
לרוב אחרי חצי שעה אני מתעייפת
אני לא יכולה שיראו יותר כמה כואב לי
אני לא יכולה שיתעלמו יותר מכמה שכואב לי
אחר כך אני חוזרת הביתה
והגוף מרגיש שוב שבור
וכל מה שאני רוצה כרגע זה מישהו שיכניס אותי למיטה וישכיב אותי לישון
ויגיד לי "קטנה שלי" וכמה שהוא גאה בי. אני לא יכולה להיות כל הזמן
להיות האקטיביסטית החזקה, זאת שמפחידה גברים רק במבט
שיכולה הכל לבד, שצריכה להגן על עצמה ולהצמיח חומות.
אבל קשה למצוא מי שלא יפחד ממני, גם פה
כולם רוצים מישהי כנועה שיוכלו לכופף
הם יגידו לי שהם לא פוחדים ממני, אבל אז כשניפגש הם יודו: "אני פוחד לפגוע בך".
לא, אתה לא פוחד לפגוע בי יותר משאתה פוחד לפגוע בכל אישה אחרת
אתה פוחד כי אתה יודע שאם תפגע בי, אני לא אאשים את עצמי.
אני לא אגיד לעצמי שאולי אני רגישה מדי ואולי הייתי לא בסדר גם אם הסברתי בפירוש מה מותר ומה אסור
גברים, גם כאלו שמעולם לא היו איתי אישית, שולחים לי הודעות כדי להסביר לי בשם המגדר הגברי
שככה זה גברים. שהם פוחדים לפגוע בי, ולכן הגברים הטובים באמת ישמרו ממני מרחק כמו מאש
(כמובן הם מתייחסים לעצמם, כמובן שאני לא יכולה להגיד להם שהם לא טובים כמו שהם חושבים)
ועם הזמן התחלתי להאמין בזה
וזה בסדר, אני רגילה להיות אישה חזקה ומפחידה. כזאת שמבלבלת גברים, כי הם בטוחים שנשלטת היא שברירית וחומר ביד היוצר
(יש גם כאלו ששולחים לי הצהרות "זה לא סותר שאת פמיניסטית ונשלטת". וואלה אחי, באמת הייתי צריכה את האישור שלך)
ואני לא כזאת.
אין לי כוחות. אין לי פואנטה. אני פשוט רוצה לבכות ושמישהו לא יתחרפן ויצליח לחבק אותי בלי לבקש ממני להירגע או להפסיק
