הפגנה, עבורי, היא בדיוק כמו סשן בהרבה מובנים
אני מניחה לרגע בצד את התדמית החזקה שלי ונותנת לאנשים זרים לראות אותי במלוא פגיעותי
אני עומדת בשקט ונותנת לסביבה לספוג את הנוכחות שלי, ולי לספוג חזרה את הנוכחות שלה.
בפגיעות השקטה והלא מתפשרת, אני יודעת, טמון המון כוח. יש בה, בהפגנה השקטה, משהו הרבה יותר עוצמתי מאשר לצעוק סיסמאות במגפון.
איכשהו, למרות שאני בסך הכל עומדת סטטית ברחוב, ונותנת לעוברים והשבים לראות אותי (ולבחור אם באמת לראות או להתעלם), זה סוחט ממני את האנרגיות.
אני לא מסוגלת לעשות את זה לאורך זמן.
כשאני מפגינה, כמו בסשן, אני לא מרגישה את הגוף שלי. אני שם, ברגע הזה, עם עצמי קודם כל, ואחר כך עם הסביבה. אני מורידה את המגננות שלי, מתוך הבנה שאני כרגע הכי מוגנת בעולם, וכל מבט חודר לי מתחת לעור.
אני יודעת שהגיע הזמן להתקפל כשאני מתחילה להרגיש שוב את הגוף. קודם כל הרגליים, מתחננות להפוגה מהעמידה, נופלת עלי עייפות ואני חייבת לשבת ולאכול איזה ממתק. בעיקר בימים האלו של הקורונה, כשהמסכה תמיד מאתגרת את הנשימה ומגרה כל הזמן את יכולות הוויסות החושי שלי.
כשאני לוקחת הפסקה, שהיא בעצם סוף הסשן או ההפגנה, כל התחושות חוזרות בבת אחת. פתאום אני מרגישה שוב את השרירים שלי, וכמה הם כואבים, אני מרגישה כמה אני מתוחה ותפוסה, ואיך כל המרחב נכנס לתוכי. פתאום הקולות רמים יותר, הרוח חזקה יותר ואני לא מצליחה לשמוע את המחשבות שלי.
היום הגוף שלי דורש ממני מנוחה, ממש כמו אחרי סשן טוב. ואולי בגלל זה כל מה שבא לי זה לבכות (אולי אחר כך אלך לראות סרט כדי שלפחות הדמעות לא יזלגו לשווא). הגוף שלי, שעבר לא מעט בשנים האחרונות, מאותת לי להוריד הילוך, ואני למדתי להקשיב לו. כי בשנים שבהן הייתי מנותקת מהגוף שלי, הוא דיבר אלי ואני לא הבנתי את שפתו, ואז הוא צרח, ואני עדיין לא הבנתי, אז הכאב הצטבר והצטבר עד שהפך לבלתי נסבל ושלט בכל עולמי.
אז הדלקתי את המזגן, אפילו שלא כל כך חם (משתדלת להשתיק קצת את ייסורי המצפון על כדור הארץ ההולך ומתחמם שלנו), לבשתי את הפיג'מה הכי צמרירית שלי ונכנסתי חזרה למיטה. בדרך כלל אני ישנה בתחתונים. המגע הבלתי מתווך עם הגוף של עצמי משרה עלי שלווה, ולרוב אני נרדמת עם כף היד בין הירכיים (לא בקטע מיני, סוטים. זה פשוט מקום חמים, נעים ומנחם). אבל היום אני דווקא צריכה את המגע הכבד של פיג'מות החורף. הוא מאזן אותי ומפעיל לחץ עדין בדיוק בנקודות הכואבות (שהן, כרגע, בכל הגוף).
סגרתי את התריסים כי אור השמש כואב לי, ולשמחתי עדיין שומעת את הציפורים מבחוץ. עכשיו אלך לי לעשות מדיטציה, לנקות קצת את הראש ולדמיין שאני לוויתן שצף באוקיינוס חשוך. גם המדיטציה, אותה גיליתי בשנים האחרונות, משרה עלי את אותה שלווה שאני מקבלת כשקושרים אותי.
הלוואי שהיה פה מישהו עכשיו שיקשור אותי, יכסה אותי בשמיכה הכבדה ויחזיק אותי כל כך חזק שאני לא ארגיש עוד את הכאב שממלא לי את הגוף. אבל כרגע אין. ואני מזכירה לעצמי שרוב האנשים לא היו באים רק בשביל זה. הם לא היו מאמינים לי שאני לא רוצה יותר מכך. וזה עצוב, זה מתסכל לפעמים, כשאנשים רוצים רק לזיין ולברוח, מבלי להבין איזה השפעה עמוקה יש בזה על הנשלטת. מבלי להבין איזה פרס יקר ערך זה לראות אותה נחשפת, כואבת ובוכה.
אז אני דואגת לעצמי. צוללת לתוך האוקיינוס שלי, ובינתיים, אני פה לבד. וזה בסדר. אני בעצם בכלל לא לבד, הכלב שלי, 30 קילו של אהבה (שמרגיש שאני מדברת עליו ונצמד אלי עכשיו עוד יותר) פה כדי להפיג לי את הבדידות. והוא לא דורש ממני מילים. הוא לא דורש הסברים. כשאני בוכה, הוא מלקק לי את הדמעות או מחבק אותי ממש, כזאת נפש עדינה.
ואני אהיה בסדר.