ציווית עלי לגמור, אז גמרתי.
הגוף שלי גמר.
זה לא הרגיש כמוני, בשנים האחרונות אני לא גומרת בקלות.
כדי לגמור צריך להתמסר ולהיות נכונה להיראות בפגיעות ובאינטימיות, ואני פשוט לא יכולתי. אפילו לא עם עצמי. הייתי מנסה, כמה שניסיתי, אבל לא הרגשתי כלום.
הרגשתי שבורה, מקולקלת, מתה מבפנים. הייתי נזכרת בימים של פעם, לפני שנשברתי, איך יכולתי עדיין להזדיין ולגמור למרות הטראומה ולמרות הכאב והפחד וכל הסיבות שבעולם שלא לתת אמון. אבל אט אט נשחקתי. כל פעם שחצו את הגבולות שלי, שזלזלו בי כי אני לא נקשרת בפעם ראשונה, שהיכו אותי ישר - עוד לפני שהניחו את התיק, שאמרו לי שהבעיה היא בי. כי אם אני נפגעתי פעמים רבות, לא יכול להיות שזאת לא אשמתי. רבים מכם הציעו לי, שאולי אני צריכה לחשוב מה אני עושה לא בסדר שאני מושכת אלי כאלו גברים איומים.
רגע לפני שהתחיל הסגר, זה היה ביום האישה כמה הולם, גמרתי. פגשתי איזה בחור מהטינדר, הוא גרם לי להרטיב בתחתונים כל היום, שהייתי צריכה ללכת לסופר פארם לקנות תחתונים חדשים. הוא היה מוזר, בקושי דיבר ורוב הזמן גם נראה היה שלא שמע כשדיברתי אליו, או לא הבין. כל דבר הייתי צריכה להגיד פעמיים, לפעמים אפילו לענות על שאלות ממש מוזרות כמו "למה את רוצה שאשים קונדום" או "האם זה משנה לך אם אני אכנס לך לכוס או לתחת".
אבל הוא היה מצויד
בשני ויברטורים רציניים. אחד מהם חדר עמוק לתוכי והשני הוצמד ישירות לדגדגן. ואני גמרתי וגמרתי עד שכאב לי. עד שהרגשתי את התקרה של הכוס שלי רוטטת, לא זכרתי איך זה מרגיש בכלל. אחר כך הוא רצה לחדור אלי, אבל כל השאלות שלו בלבלו אותי, והורידו לי את החשק. אז כמו פמיניסטית טובה, השארתי אותו להמשיך לבד ולספק את תאוותו ולקחתי מונית הביתה. בדרך הבנתי שפתאום לא כואב לי כלום. הגוף שלי לא מרגיש עייף וכבד והשרירים לא תפוסים ומתוחים.
התענגתי על הימים האלו, וחששתי, שאם אני רוצה שיפסיק לכאוב אני באמת צריכה שיזיינו לי יותר את הצורה. לשמחתי, היה זה ערב הסגר, ומתוך אחריות חברתית החלטתי להפסיק עם הגברים. אבל פתאום הרגשתי את עצמי נובעת. החלטתי לקחת את התקופה הזאת כדי להכיר את עצמי יותר טוב, להתגבר על כל החסמים, ולגמור כאילו אין מחר.
מה כבר היה לי לעשות חוץ מלאונן כל היום, אחרי שזרקו אותי מהעבודה? אז אוננתי, ולא ויתרתי לעצמי. וכשזה לא הרגיש טוב, ויותר גרוע כשלא הרגשתי כלום, לא כעסתי על עצמי. לא קיללתי את מי ששבר אותי ולא קיללתי את עצמי.
ואז ההגבלות הוסרו, עדיין יצאתי לפגוש אותך עם מסכה, מההרגל. אבל אתה הורדת אותה מהפנים שלי כדי לנשק אותי.
אחר כך סיפרת לי שאתה רוצה לגרום לי לגמור בלי לגעת בעצמי. ואני כעסתי בלב, כי זה עשוי לקחת זמן, ואיך אתה מעז להגיד לי מה אתה רוצה לעשות לי, ולרמוז שאולי תהיה פה גם מחר? אני עדיין לא יודעת אם אתה פה איתי, אם אתה קורא, וגם אתה לא יודע. אני מקווה שתיתן לי לחזר אחריך, אבל בכל מקרה, לא האמנתי שאהיה מסוגלת לגמור כך. על פי פקודה. גמרתי לפי פקודה בעבר, אבל תמיד תחת גירוי מאוד אינטנסיבי. אני לא חשבתי שאני אצליח, אפילו צחקתי עליך קצת בראש, חשבתי שעוד לא הבנת עם איזו דפוקה יש לך עסק.
אבל גופי היה חכם ממני, וכנראה שאתה לא ראית אותי כשבר כלי כמו שאני רואה את עצמי במראה. וציווית עלי לגמור.
אז גמרתי.