"לפני שאני אשלוט בך", הוא מבטיח. "אני אלמד אותך לשלוט בעצמך".
יש שולטים שחושבים שתפקידם הוא לעצב את הנשלטת שלהם לפי רצונותיהם ולפי צרכיהם. היא, פשוטו כמשמעו, רק כלי עבורם. כלי קיבול לזרע, או להכלת האגרסיות והפנטזיות שלהם. היא, מבחינתם, הייתה יכולה להיות כל אחת. השאלה עבורם היא כמה יצטרכו לעבוד כדי לעצב אותה לפי מידותיהם.
אבל האדון שלי רואה אותי כמו שאני, לפעמים אפילו באופן מדויק וברור יותר ממה שאני רואה את עצמי. הוא לא רואה בי שבר כלי, כמו שאני לפעמים רואה את עצמי. אני עדיין מרגישה שבורה לידו, פוחדת מהרגע שבו הגוף שלי יבגוד בי, ייסגר וינעל מאחורי המגננות. "אני רוצה להיכנס לך לראש", הוא מניח את כף ידו החמה על עורפי, מסיט את השיער מפניי ונושק למצחי. אחר כך הוא מכסה את עיני, ומורה לי לשכב על המיטה.
אני מגששת את דרכי ונשכבת על הגב, כפי שהורה. הוא לוקח את ידיי ומניח אותן לצידי גופי, נוגעות לא נוגעות, מסובב את כפות ידיי שייפנו כלפי מעלה. אני מחכה שיקשור אותי, שיותיר אותי בלי ברירה אלא להתמסר, אבל החבלים לא באים. במקום זה אני מרגישה את ידו מלטפת לי את שיער הערווה, ובלי להתמהמה מוצא את הדגדגן שלי. אני רטובה בשבילו, אפילו שהוא עוד לא עשה בי כלום. יש נשלטות שזה משפיל אותן, כשגופן מתמסר כך, אך אני רוצה שהוא יראה: "תראה, מה הגוף שלי יכול לעשות!" אני אומרת לו בראשי.
הוא מפשק מעט את רגליי, ממשיך בעיסוי הדגדגן. "את יודעת מה אנחנו עושים היום?"
אני מנידה בראשי. "לא", אני אומרת. מתה לדעת לאן הוא לוקח אותי הפעם.
"שיעור במיינדפולנס", הוא מסביר ואצבע אחת נכנסת לתוכי. "מיינדפולנס, או קשיבות, בשבילך חובבת המילים, היא תהליך פסיכולוגי של הבאת תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בזמן הווה". האצבע שלו חופרת בתוכי והוא מורה: "תחזרי על מה שאמרתי".
אני מניחה שהטלפון שלו לצידו והוא מקריא לי מוויקיפדיה. "אנחנו עושים מדיטציה?" אני צוחקת. האצבע הבודדת שבתוכי נעצרת. אני בטוחה שהוא ישלוף אותה או יוסיף אחת נוספת, אבל הוא עוצר ואני קופאת. מחכה לתנועה שלו, מתאפקת שלא להניע עליו את אגני. "את צריכה לקחת את זה ברצינות", הוא אומר. "ולהיאבק בפיתוי להתמסר, מובן?"
אני מהנהנת. "יופי, עכשיו תרגעי ותנשמי עמוק. אני רוצה שתרגישי את האוויר ממלא לך את הריאות, מנפח את הבטן... עצרי".
אני עוצרת את נשימתי. הוא סופר בקולו הרגוע עד שלוש, ומורה לי לשחרר את האוויר. "יפה, עכשיו שוב, והפעם אני רוצה לשמוע אותך. שהאוויר ייצא באנחה".
הוא קוצב שוב את נשימתי, מורה עלי לעצור בין השאיפה לנשיפה, סופר עד שלוש, לפעמים עד ארבע ומנחה אותי לשחרר את האוויר. אני מבצעת, הוא מוסיף אצבע שנייה לתוכי ומתחיל לזיין אותי באיטיות. אני מתכווצת סביב אצבעותיו. "לשחרר", הוא מורה. "יפה מאוד", הקצב מתגבר, בעיני רוחי אני מתפתלת, בולעות אותו לתוכי, אך הגוף שלי נותר דומם. אני מרגישה את הנוזלים שלי ניגרים מתוכי על אצבעותיו והמיטה.
האגודל שלו מצטרף ומתחיל לעסות לי את הדגדגן, אני פולטת יבבה דקה. "לא לשכוח לנשום", הוא מזכיר לי, אני מרגישה שהוא מגייס את הידע שלו על הנקודות הכי רגישות שלי, לוחץ לי בכוונה על כל הכפתורים. "את יודעת למה אנחנו עושים את זה? את תקועה מדי בראש שלך, ולא נותנת לי להיכנס". אני מתכווצת, ולא מהעונג. "לפני שאני לוקח אותך ועושה בך כרצוני, את צריכה להכיר את עצמך. אני יודע שאת חושבת שאת יודעת בדיוק מי את, אבל אין לך מושג". הוא חופר בתוכי ואז מפסיק באחת, ויוצא מתוכי. אני מרגישה כאילו הוציאו ממני את האוויר.
אני שומעת אותו מתעסק במשהו ומרגישה את האוזניות מונחות על אוזניי. "עכשיו אנחנו נעשה תרגיל קטן, טוב?" אני מהנהנת, סקרנית. "את תשכבי כאן, ותחשבי על כל הסיבות שאת חוסמת אותי מלהיכנס לך למוח. ואחר כך, אם אני אוהב את המסקנות שלך, את תקבלי פרס".
המוסיקה מתחילה. אצבעות נעות על פסנתר ברכות, מותירות חללים של דממה בין משפט למשפט. אני מקשיבה למוסיקה, מתעכבת על הצלילים העיליים שמהדהדים אחרי כל פראזה. לרגע אני שוכחת את המטלה שלי, אבל אז אני מקבלת כשהאצבע המורה שלו שוב נכנסת לתוכי, סטטית. אני נזכרת בהוא שהיה דוחף לי אצבעות, איך הנשמה שלי הייתה בורחת כל פעם שהוא עשה את זה בלי לשאול, אני נזכרת איך עוד שנים אחר כך לא יכולתי שיכנסו אלי ככה בהפתעה. לא סמכתי על הגוף שלי שיצליח להכיל גם את איבוד השליטה הקטן ביותר. והנה, הוא כאן בתוכי עכשיו, אין לי מושג מה הולך לקרות ואני רוצה לעצור. אני כל כך מרוגשת ומגורה, אבל הגוף שלי נהיה נוקשה. מתעלם מהעונג שזורם מהאצבע שלו, מנוכחותו ומהמעמד.
אני מבחינה שעצרתי את נשימתי, אז אני מדריכה את עצמי לנשום – מרגישה את האוויר הקר נכנס מהנחיריים וממלא את הבטן, דוחף את הסרעפת שלי לכיוון האגן, סופרת עד שלוש ומשחררת דרך הפה באנחה חרישית. הוא כנראה מרוצה ממני, כי אחרי כמה נשימות עמוקות הוא מתחיל לנוע בתוכי, מוסיף אצבע נוספת. עכשיו אני לא יכולה עוד להתעלם ממה שהוא עושה לי שם למטה. אני מנסה להתרכז בנגינת הפסנתר, אבל היא מונוטונית, מבליחה לרגעים מתוך הדממה, ונעלמת שוב.
"למה את לא מסוגלת לסמוך עלי?" הוא שואל אותי בראשי. "נתתי לך אי פעם סיבה להרגיש לא בטוחה?"
"זה לא אתה", אני עונה לו בראש. "אני עדיין לא יודעת מה יגרום לגוף שלי להפעיל שוב את כל מנגנוני האזעקה". לא חשבתי שאוכל לשכב ככה פתוחה בפניו, אבל הנה אני, הוא חופר בתוכי עם שתי אצבעותיו, ובידו השנייה מפשק את שפתיי התחתונות ולא מותיר לי מקום להתחבא.
הייתי נותנת עכשיו הכל כדי להיות קשורה, שהוא לא יותיר לי ברירה אלא לציית לו, שיהיו לי החבלים להתנגד ולהיתמך. גל של עונג שוטף את עמוד השדרה שלי כשהוא נושף אוויר קר ישירות על הדגדגן החשוף שלי, אבל אני מצליחה לעצור את הרעד רגע לפני שהוא מגיע אל האגן. אם הייתי נכשלת, היה הרטט מגיע לירכיי, ומשם אל הכוס שלי שעוטף את אצבעות האדון. אני נושמת עמוק, הפסנתר נעלם ואני בטוחה שהיצירה נגמרה, אני תוהה אם המבחן נגמר, אבל אז מתפרצים הכינורות בסערה. מנגינה סנטימנטלית וסוערת שמרימה אותי באוויר. המוסיקה ממלאת את כולי ובתיאום מושלם אני מרגישה את הוויברטור מוצמד אלי.
"את באמת חושבת שאני מסוגל לעשות משהו שיפגע בך?" שואל הקול בראשי. כמה אני שונאת את השאלה הזאת, היא תמיד נשמעת לי רטורית. היא תמיד נשמעת לי כמו "את באמת עד כדי כדי שרוטה ועיוורת?" מתחיל להיות לי לא נוח, הגירוי נעשה בלתי נסבל, אני מרסנת אותו בכל כוחי. אני רוצה לבכות. כמה זמן זה עוד ימשך? עד סוף היצירה הוא אמר, ולי אין מושג כמה זמן אני כבר ככה, כשאצבעותיו טוחנות בתוכי ואני נאבקת בגוף שלי. האם הוא יכעס עלי אם אני אעצור? יהיה מאוכזב ממני? אני אהיה מאוכזבת מעצמי, זה בטוח.
לבסוף המוסיקה מגיעה לשיא והתזמורת מתנפצת בראשי כמו צונאמי על תל אביב.
אני מרגישה אותו מתיישב לידי על המיטה, המזרן כורע תחת משקל גופו, וגופי הרפוי נמשך אליו. אני מרגישה את בד מכנסי הג'ינס שלו צמוד לירכי העירומה. הוא מסיר ממני את כיסוי העיניים. אני מסתכלת בו בעיניים בורקות, מתקשה למקד את המבט. אור בוקע מהחלון וממסגר את פניו בהילה מלאכית. "נו?" הוא שואל, מסתכל בעיניי ומחכה שאשוב אליו. "איפה הראש שלך?"
אני לא יודעת מה להגיד, אבל השפתיים שלי נעות מעצמן: "לא נתת לי סיבה לא לסמוך עליך". הוא נושק למצחי, מרוצה. נתתי בו מבט ארוך, וקיוויתי שהוא מבין את שאני אומרת בלב: "יש לי רק את המילה שלך שלא תפגע בי, והמוח הדפוק שלי עוד לא מצא דרך לעוות את הכוונות שלך, ככה שתהיה לי סיבה".
