התגעגעתי לרגע הזה, אחרי שאני צורחת בכאב שלא יאמן וקורסת לידיים שלו. הוא מסיר את הכיסוי מהפנים שלי ומבקש שאני אביט בו. מייד אני שוב נוכחת, העיניים שלי בורקות באושר ובגאווה. זה הרגע הזה שבו גואה בי ההבנה שהגוף שלי מדהים, שאני מדהימה, ושאני והגוף שלי אחד הם.
זה לא תמיד מובן מאליו, שאני והגוף שלי אחד. שנים של טראומות העכירו את הקשר בינינו, ניכרו בינינו, וככל שהניכור גדל, כך התכנסתי בתוך עצמי. ידעתי שבמצב הזה שבו אני בקושי שולטת על עצמי, אני לא יכולה להרשות למישהו אחר לשלוט עלי. הרגשתי כמו ילדה פצועה בעולם מלא חיות טרף, וידעתי שהדרך היחידה להגן על עצמי, שהדרך היחידה להחלמה, עוברת בתקופת התכנסות.
שנים שבקושי אוננתי אפילו, הייתי נוגעת בעצמי וכל מה שהרגשתי זה את השבר, או הגלד המחוספס שעולה עד בית החזה. הייתי יבשה, והגוף שלי היה זר לי. לא הצלחתי להתנתק מהמחשבה שזהו, חטפתי מכה אחת יותר מדי, ואני שבורה. אז הרפיתי. העונג לא חסר לי, אבל היעדר המחסור שרף אותי מבפנים.
בתקופה הזאת התעצמו הכאבים שלי, שהתחילו אחרי התקיפה האחרונה. זה התחיל מהשכם הימני (אולי כי הדבר שאני זוכרת הכי חזק מהתקיפה זה אותו מנסה למשוך את יד ימין שלי אל הזין שלו), והתפשט לכל הגוף. השרירים שלי היו מכווצים תמידית, מתכוננים למכה הבאה, והגוף שלי לא עמד בעומס. היו תקופות שבקושי יכולתי לשבת בלי שהגוף יבכה ממאמץ.
השתוקקתי לאינטימיות, לא למיניות, לא למגע עצמו אפילו, אלא ליכולת להוריד לזמן מה את המגננות ולתת למישהו להיות קרוב אלי. כמה חודשים אחרי התקיפה ביקר אותי חבר טוב, וביקשתי שנתכרבל, אמרתי לו כמה זה חסר לי. הוא חיבק אותי וטמנתי את הראש בחזה שלו, הרגשתי עטופה כמו בתוך ענן צמר גפן ובכיתי בהקלה.
בחודשים האחרונים הרגשתי הרבה יותר מסוגלת, הצלחתי יותר ויותר בקלות לתת אמון – קודם כל בעצמי. ביכולת שלי לקרוא אנשים, לחיוב ולשלילה, ומתוך כך לבחור באופן אקטיבי לתת אמון כשאני מרגישה שזה נכון.
לקראת סוף הסשן אתמול, כשהוא עינה לי את השדיים, הרגשתי בעננים. לא ידעתי מה הולך לבוא, ידעתי שזה הולך לכאוב, אבל גם שאני אקבל את זה באהבה. במקום להתכווץ בציפייה, נשמתי עמוק והתמסרתי אל חוסר האונים ואל חוסר הידיעה. הייתי קשורה, הרגשתי כמו זחל בתוך גולם. לא ראיתי כלום, הגאג היה טחוב לי לפה, ולא היה לי לאן לברוח – ממנו, אבל קודם כל מעצמי.
הוא שאל אותי לרמת הכאב שאני חשה בפטמות, ואמר שהוא רוצה לקחת את זה דרגה אחת מעלה. לא ידעתי מה הוא מתכנן, לא ידעתי כמה זה יכאב, אבל מיד הסכמתי (לא שהייתה לי ממש ברירה, כמו שהוא הזכיר). לא הייתי מוכנה לזה, צרחתי כל כך חזק והגוף שלי קפץ בתוך מגבלות החבלים. אני חושבת שהוא כיסה את הפה והאף שלי לכמה רגעים לפני שהסיר ממני את המסכה, לוקח ממני את הדבר האחרון שעוד נותר בשליטתי.
"את בסדר?" המבט שלי ריחף באוויר, הוא ביקש שאסתכל עליו. התמקדתי בו ופרצתי בבכי מטלטל, אבל גם לא יכולתי להפסיק לחייך, העיניים שלי נצצו ולא רק מהדמעות. אני יותר מבסדר, מדהים לי. הייתי עדיין מזועזעת מעוצמת הכאב, אבל הרגע הזה מוכיח לי שאני שלמה – ושמעולם לא נשברתי. אני מביטה בו, אני יודעת שהוא מרוצה ממני, ויותר מזה אני כל כך גאה בעצמי. כל כך גאה ביכולת שלי לראות אם מי שניצב מולי ראוי לאמון לי, וכשאני מחליטה שכן, אני מתמסרת כאילו מעולם לא נפגעתי. אני משחררת הגנות ונותנת לכבול אותי בסיטואציות שמאפשרות לי להתרפק ולאמץ את חוסר השליטה על מה שקורה לי באותם רגעים.
ואני נותנת בו את המבט הזה שאומר: "אתה גאה בי, נכון? אני גאה בי. לא הייתי מאמינה, אבל אני מסוגלת. תראה את הגוף שלי, כמה שהוא קסום וחזק למרות ואולי בגלל כל החבטות שהוא ספג. תראה כמה אני חזקה וקסומה, כמה אני נהדרת. אני גאה בי, תראי למה את מסוגלת".
