יש אנשים שחושבים שזה סותר
יש גברים שהסתירה הזאת מחרמנת אותם.
אבל האמת היא שאין שום סתירה. להפך, השניים משלימים זה את זה.
אתה מבין, כל היום אני צריכה להיות חזקה. אני צריכה לשמור על עצמי מהפלאשבקים, והרעשים של הרחוב שנעשים לפעמים קשים מדי. אני נוסעת באוטובוס וכל השיחות של כל יושביו (ועומדיו) נכנסות לי עמוק מתחת לעור. ואני חזקה. אני עומדת על הרגליים. אבל זה כל כך מתיש.
לפעמים אני פשוט רוצה להניח אותה בצד, את הפמיניסטית החזקה והגאה. ולהתפשט עד צורתי הטבעית ביותר. הטהורה והחייתית. אני רוצה לשכב שם, לעצום עיניים. לתת לך לקשור אותי ולסמוך עליך. לתת לך לשאוב את כל המחשבות הטורדניות שצועקות לי בראש, ולהחליף אותן בידיעה שלפרק זמן קצר - שום דבר לא משנה. ואני יכולה להיות קטנה, ולתת לך לסחוף אותי עמוק ונמוך וגבוה. ואני יודעת שתחכה לי בצד השני.
ויש דבר אחד נוסף שאתה צריך לדעת. בחורף הלכתי למקעקעת והיא קעקעה לי על העורף שלוש מילים שמסמלות הכל: את מה שעברתי, את הכאב, את הניצחון ואת העתיד. ככה שלעולם לא תשכח, גם כשאתה מזיין אותי בדוגי כמו חיה
כמה חזקה האישה שמתחתיך. ותזכור שהסיבה היחידה שאתה מעלי היא שאני אפשרתי לך.
