בהתחלה הוא חשב שהמשיכה שלי לבדס"מ נובע מהטראומה שלי. הוא שאל אותי האם כשהוא קושר אותי זה משחזר לי את החוויות של האונס.
וזאת שאלה מתעתעת. כי אני בדס"מית מאז שאני זוכרת את עצמי, ולפעמים זה מרגיש כאילו תמיד הייתי פוסט טראומטית, אבל אני יודעת שהיו 18 שנה שבהן עוד לא נאנסתי. וגם אז, כל מה שפנטזתי עליו היה שיקשרו אותי ויזיינו לי את הצורה. אולי אפילו לפני שזיהיתי את זה כמשהו שיכול להיות מיני.
הבדס"מ לא משחזר לי את החוויות של האונס. אפילו כשמימשנו פנטזיית אונס, זה מעולם לא היה כדי לשחזר את מה שקרה. בדיוק להפך, הבדס"מ מאפשר לי לשחרר את הכל. זאת הבעת האמון הכי גדולה שאני יכולה לתת בבן אדם, ואני מרגישה שהטיפול בחשיפה קיצונית הזה עוזר לי.
(ובו בזמן, אני יודעת שהזמן שבו אני מרגישה הכי בטוחה שלא יאנסו אותי שוב היא כשאני רווקה ולא יוצאת עם אף אחד. כל כך הרבה זמן לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי שהבחור שאני עומדת לפגוש לא יאנוס אותי. לאו דווקא כי הוא אדם טוב, זאת אף פעם לא הייתה אופציה כל כך מעודדת, אלא כי אולי הפעם זה לא ישתלם לו. ולתקופה לא היה לי כוח להתעמת עם זה כל פעם מחדש, אז פשוט ויתרתי)
כשאני עושה בדס"מ אני מתמודדת עם הפחד הכי גדול שיש לי, והוא איבוד השליטה בידיים של מישהו אחר. האונס כל כך דפק אותי שלפעמים הייתי צריכה לעצור סשן באמצע רק כדי לדעת שאני יכולה, אפילו שנורא רציתי להמשיך. הייתי צריכה לתרגל את היכולת שלי להגיד "לא" ו-"די". הייתי צריכה ללמוד שסשן (או סקס באופן כללי) לא יכול להמשיך רגע אחרי שאני מפסיקה להרגיש בו בנוח, ולהפסיק להתנצל על זה.
כשאני עושה בדס"מ, או פנטזיית אונס, אני לא עומדת על סף תהום. אני מתעמתת איתה, עם הפחד שיש לי ששוב יכניעו אותי ואני לא אוכל להתנגד. היו פעמים שניסיתי להתנגד בזמן סשן, כדי לבדוק את הגבולות הפיזיים של עצמי. וכשנתתי לפרטנר להכניע אותי היו מולי שתי אמיתות צלולות וקצת מבהילות. הראשונה היא שבמאבק אמיתי לא היה לי שום סיכוי נגדו. והשנייה היא שאני נמצאת עם אדם שאני לא צריכה יתרון פיזי עליו. שאני לא צריכה (עד כמה שאני מאפשרת לעצמי) לדאוג שינצל את החולשות שלי.
