פנטזיה

18:00 בערב. אתה בדר"כ מגיע ברבע לשש. נקיה. מתוקתקת. שעווה למטה (כמו שדרשת). אחרי מקלחת. סבון בריח דובדבן חריף. קרם גוף. חלקה. על 4 (בעצם על 6, ככה אתה אוהב לכנות את הפוזיציה הזו). ערומה (רק חוטיני ובירית). פיטמות מזדקרות להן. בסלון. על השטיח האדום. פנים כלפי מטה. (סופרת גרגרי אבק). תחת מזדקר לכיוון דלת הכניסה. אני שומעת את המפתח בדלת (רק שהשכנים לא יעברו עכשיו ליד הדלת). אני סומכת עליך. אתה יודע שאני מחכה לך כמו שביקשת. אתה תיפטר מהם לפני שתיכנס. אתה נכנס. אני מנחשת שאתה מחייך (אסור להביט אם לא אישרת). נעים לי ציית. אתה נכנס, פותח את המקרר, לוקח משהו קר לשתות. בואי. חוגגים היום. אתה תופס אותי בסנטר, ונותן לי את הקולר שלי. היום, ערב סילבסטר, ואנחנו הולכים לחגוג. כמו שצריך. את תענדי. שידעו שאת משוייכת. בלי עניינים מיותרים.

אני עפה על עצמי: מטריף כמה שהוא יפה. אף פעם לא היה לי קולר. עליתי דרגה. אני שלו בפומבי. מול כולם. אתה פותח את התיק שלך ומוציא רצועה מעור יפייפייה עם עיטורים סינים אדומים. "גם זה שלך". אתה מחבר קצה אחד לטבעת ה"O" בקולר. אתה מוביל אותי (הפעם ברצועה) לעבר אחת מהטבעות שממזמן התרגלתי לקיומן ברחבי הבית.

בואי. חייבים לחבר אותך למקום החדש שלך. שתתרגלי. אני מצייתת. אני מסוקרנת. אני מפחדת. עדיין מבוכה גדולה אופפת אותי. אני לא אקשר חסרת אונים לסתם קיר. גם אם זה קיר בבית הזה שלמדתי לכבד, להכיר, להעריץ. זה לא יקרה. לא עם רצועת עור (ועוד מסין??).

אתה מרגיש את ההססנות שבי. "אאווץ!!" זה כאב. פליק חזק בטוסיק הימני. מייד השתטחתי על 6. ראש למטה. נושכת חזק את השפה. אתה לא אוהב כשאני מייללת. לא כשאנחנו משתעשעים עם משחק חדש שהבאת. "יפה. ככה את כנועה. כמה נעים לי". אני שומעת את החיוך שלך מתפשט בערגה מלחי אל לחי. אתה קושר אותי לקיר, כמו שהתכוונת מלכתחילה ונעלם לכיוון הסלון.

אתה חוזר עם חבל כחול וחדש ומבריק. "קניתי אותו היום בדרך הביתה". המממ... בגלל זה איחרת אני מפתחת שיחה אישית בנבכי המוח שלי עם עצמי. "אני רוצה שתעמדי עכשיו. תסתכלי עלי. אני רוצה שתרגישי את הריתמה עליך. אתה מתחיל בקשירות סטייל "ריתמה בצורת X" ובליפופים מקדימה, עובר אחורה. "תעבירי את הידיים אחורה. תניחי אותן על הישבן שלך".

אאווץ'  שוב חטפתי. אני תוהה למה. I didn't see it coming. "זה היה נטו בשביל ההנאה שלך. הפחד מהלא מודע גורם לך הנאה. וגם לי" אתה מסביר בנימה חינוכית ובמקצועיות. הפעם ראיתי את חיוך העונג על פניך.

 "וגם כי חייבים שהצבע יהיה סימטרי", אתה ממהר להוסיף. "הרי בסופו של דבר אנחנו הולכים הערב למסיבה, ואנחנו חייבים להראות במיטבנו, בלי פאשלות ואי התאמה סימטרית של גווני הישבן. זה הוורוד שמחמיא לך. את יודעת שאני פרפקציוניסט".

אתה מעביר את החבל עכשיו בין 2 רגליי ומהדק אותו, כך שהגירוי המתגבר כל כך נעים. הלב שלי יורד לכיוון הברכיים, קופץ פעמיים בנג'י, ומסתובב בליפוף אינדיאני עד הגרון. אני משתנקת מהגירוי האינטימי שיצרו החבלים. אתה תופס אותי מתחת לסנטר, מכריח אותי להשפיל מבט ושואל אותי כמה אני מפחדת מ-1 עד 10 ממה שהולך לקרות. אני בוחרת להגיד שאני מפחדת מאוד. אבל הפחד הזה גורם לי הנאה מצמררת.

"היום אנחנו הולכים לשים בך פלאג. ואת הולכת ליהנות מזה". אני מהנהנת בהסכמה". מדד הפחד נוסק ל-11 (מתוך 10). וזה כל כך נעים. הפחד משתק אותי. בעזרת ידך האוחזת בסנטרי אתה מציב אותי שוב בפוזיציית כניעה. "לא להסתכל. ראש מושפל". "אני מרשה לך לבחור אם לשים כיסוי עיניים". אני בוחרת שלא. אני כל כך רטובה מפחד מענג. עדיף שאראה את מה שתרצה שאראה. את הרצפה. את החריצים ברצפה. משהו. כלשהו. חסרת אונים לבינתיים, אבל לא ב-100 %.

כשאני רכונה מטה, ידי כפותות מאחור, ראש מושפל, כפוף לריצפה, אתה מעסה בעדינות את אחוריי, מורח קרם בנדיבות בכל כיוון אפשרי. גם בפנים. אני גונחת. "תהיי בשקט , או שאאלץ לטפל בך". אני נושכת חזק את השפה. אני רוצה לרצות אותך יותר מכל דבר אחר. אתה מאוד עדין. אתה יודע שזו פעם ראשונה שלי. "את מרטיבה כמו עונת המונסונים בתאילנד". אתה צודק. אתה תמיד צודק. אני כל כך מפחדת מהרגע המחונן הזה, שהפלאג ייכנס והתחושה הזו מחרמנת אותי אש. בעדינות מדהימה אני מרגישה אותך דוחף אותו, תנועות לא רצוניות הודפות אותו החוצה. אתה לא מוותר. כמו סמוראי אתה נאבק במקצועיות באיתני הטבע = שזה הישבן שלי, שמעולם לא חווה משהו כה עוצמתי. זה בפנים.

אני משתנקת מכאב. כאב מענג. "ביקשתי שתתמקדי בלשתוק!!". 2 ספנקים, אחד על כל ישבן צונחים מיידית בלי לשאול אותי....אוקיי, אני מפנימה מהר. מכווצת את שרירי האגן על מנת לא לאכזב אותך. אני מרגישה את הפלאג בפנים. אני לא מבינה למה לצפות. כמה זמן אני אמורה להיות איתו. שניות? דקות? שעה? עד למסיבה? ואז אני מרגישה את השוט שלך מצליף ללא הפסקה באדיקות שלא מביישת את הגדול באדונים.... הצלפות קטנות, מקניטות, נעימות...... אני מייללת, גונחת, לא יכולה להפסיק להתענג..... מדי פעם אני מתרשלת כנראה במשימה, הפלאג מזדקר עצמאית לכיוון העולם החיצון, ואתה דוחף אותו עם הנעל שלך ("כמה שאתה נדיב my lord "! אני חושבת בתוכי).

"תעמדי" אתה מצווה. אני מבצעת. "את כל כך סמוקה מאחור שאני מאוהב". "אני רוצה כוס מים מהמקרר עם שתי קוביות קרח". אתה משחרר אותי מהטבעת בקיר, משאיר את רצועת העור מדלדלת מצווארי. משחרר את ידי הכפותות. אני מבצעת צעדים קטנים של גיישה יפנית  לעבר המטבח (אני לא רואה דרך אחרת לעשות זאת).

"דיראללק הוא יוצא החוצה" אתה מורה בסמכותיות !! הגעתי למקרר. (צעד קטן לפלאג הבתולי שלי בעולם השייכות, צעד גדול לי, הנהנית מההנאה שבפחד). אני חוזרת אליך, הקרח בפנים, מושיטה קדימה את הכוס עם המים... ו....אופס.... תקלה. הוא נפל!! "אני כל כך מצטערת"....."סליחה my lord".

"ובכן. עכשיו כשקרה מה שקרה, וטעית.., עלי ללמד אותך שיעור.... יש לנו כמה שעות עד למסיבה". אני הולך לבחור לך עונש. ואני הולך ליהנות ממנו ....". אני עומדת לי שם, עירומה, עם קולר ורצועה, כוס המים בידי, הפלאג המשומן על הרצפה, מודה באשמה. ואני מפחדת. באמת מפחדת. והפחד גורם לי הנאה.

ואז הבנתי. כשההנאה היא מפחד והם מלופפים כישות בלתי נפרדת אחת זה ב.ד.ס.מ.

את סומכת עלי?" שאלת בסמכותיות. "כן my lord".  דלת עץ עבה. נעולה. "מוכנה להפתעה שלך?" אני לא יכולה שלא להבחין בכך שאתה מתרגש מעט. "כן my lord", אני מתרגשת לא פחות ממך. "יש לנו פנטזיה להגשים". אתה ממהר ושולף צרור מפתחות מאחד הכיסים. אתה יודע איזה מפתח לשלוף. הדלת נפתחת בקלות מעושה להחריד. אתה שולף באלגנטיות מעל צווארי את צעיף המשי השחור. אני אכסה לך את העיניים עכשיו.

שולחן ב.ד.ס.מ.X.י ואני עליו. קשורה. על 4. הידיים שלי נשענות על המרפקים שלי. הישבן מזדקר כלפי מעלה. יש לי קולר. גם הוא מעורב בעיניין. הקולר קושר אותי עם השולחן. איך הגעתי למצב הזה? מזה שולחן ב.ד.ס.X.מ.י בכלל? אני לא לגמרי בטוחה. לא ראיתי כלום כשנכנסנו. הובלת אותי בזהירות של מקצוען בין כל הרהיטים. מותר לקרוא לזה רהיטים? אולי הולם יותר לכנותם משחקים לשעלת לילה מאוחרת? צמרמורת נעימה מטפסת לה לאיטה במעלה הגוף. אני מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה, ויורד למטה. כל כך למטה שזה נעים. מאוד נעים. יורד לתחתונים. סוג של "תחתונים". אני  בהחלט לובשת משהו, יותר לכיוון "פס תחרה", תפור לביריות ומחוך שחובק את השדיים שלי מלמטה, כך שהפטמות תהיינה נגישות למתבונן. בואו נעשה סדר, איך הגעתי לפוזיציה הזו בכלל.... (שהיא, מחרמנת לכל הדעות אני חייבת להודות). ובכן, מובלת על ידך כשאיני רואה מאום ("אכסה עכשיו את עינייך בצעיף המשי שלך" אתה קובע), אני שומעת דלת עץ עבה נפתחת לרווחה. שניות אח"כ הדלת נטרקת. ריח חריף של עור ועץ עולה באפי. "תתפשטי", אתה פוקד. אני מסירה את השמלה. "גם את התחתונים". אני עושה כפי שאתה מבקש. "תלבשי את זה". אתה מגיש לי את "הבגדים החדשים שלי". אני לא מהססת "כן my lord". אתה לוקח את ידי ומוביל אותי באיטיות מספר צעדים. "עצרי, ורדי על 4". אתה מכוון אותי שלא אמעד ואעלה על השרפרף כמו שביקשת. אין בכוונתי להמרות את פיך. אתה מלטף את אחורי. כף ידך עולה מטה מעלה, ואתה מצווה: "תבקשי". אוקיי.... לבקש מה?! הלוואי וידעתי. תחשבי מהר המוח הגדול אומר למוח הקטן שלי. הוא לא יהסס להסביר לך בדרך הקשה. לבקש להסיר את כיסוי העיניים? לבקש לעמוד חזרה? לבקש ..."תבקשי יפה, כמו שאת יודעת" קולך קוטע את רצף המחשבות שלי. באלוהים, לבקש מה?? אני נלחצת. כף ידך מלטפת את ישבני הימני, מתרומת ונוחתת בעדינות, מייצרת צמרמורת נעימה. הלב שלי ממזמן דופק כמו משוגע. "אם לא תבקשי, אאלץ להכאיב, תבקשי את ה- spank שלך"! תחושת נעימות מוזרה מתפשטת בתוכי. "בבקשה תכה בי my lord" אני מתעשתת תוך אלפית השנייה. אני מרגישה שאינך נוגע בי לרגע ואח"כ מתחילות ההצלפות. זו לא היתה כף ידך. הייתכן שהיה זה שוט?! נעים כמה שזה כואב. אתה מפסיק אחרי 5.  "יפה. אני מרוצה. זה היה בשבילך. כי ביקשת. התחלת להבין אותי" (אתה נשמע מאוד מרוצה). "עכשיו אני מסכים להסיר לך את כיסוי העיניים". לאט לאט העיניים מתרגלות לאור העמום. אני נמצאת על שולחן אולי שרפרף (לא ניכנס לדקויות), מעוטר במספר טבעות ברזל  וחישוקים בגדלים שונים. אני מבחינה בכך שהספקת להתיישב בכיסא קטיפה אדום, גם אליו מחוברות טבעות ברזל שונות, מעוצבות בעיטורים שונים במקומות שונים. אתה אוחז בידך חפץ שנראה כי יש לו זנבות רבים. זה השוט. אני מצטמררת. "אתה מחייך בהנאה". מולי, על הקיר תלויים מקלות ואביזרים שונים ש.... "מספיק" אתה פוקד. הביטי למטה. "את לא רשאית להסתכל עלי. לא כרגע. זה לטובתך". אני לומדת מהר: "כן my lord" ומשפילה מבט. אתה מתקרב אלי, לשרפרף. אני רואה את המגפיים שלך ולא מעבר. "את רוצה שאשחרר אותך קצת?" אתה תוהה בקול רם. "בבקשה תשחרר אותי my lord" אני עונה במהירות.
"אני מאושר שהבנת סופסוף איך מתנהלים העיניינים בחדר שלנו" אתה מציין ונימה של עונג בקולך. אתה מתיר את הקשירות. אני עדיין משפילה מבט לעבר נעלייך. "מעכשיו, כל פעם את תחכי לי בפוזיציה הזו. על השרפרף. על 4. ראש מושפל מטה, הבנת?". הלב שלי עושה ספירלה בתחתונים והבטן מתהפכת לי בתחושת עונג הזויה "כן my lord". אתה פותח מגירה (מסתבר שבשולחן יש מגירות) ומוציא כדור המחובר לרצועות עור. "תסכלי עלי". אני מרימה מיד את הראש. "תפתחי את הפה, ואל תשמעי קול". אני מהססת. "הישבן שלך לבן מדי" אתה מציין ומלטף אותו עם השוט. "בואי נעזור לך להיות החלטית". Spank! הצלפה אחת ואני פותחת את הפה. אתה מכניס לי את הכדור לפה וסוגר את רצועת העור מאחורי צווארי. אני מובכת. "איך זה מרגיש?" אתה שואל. איך בדיוק אני אמורה לענות לך?! (חולפת בי מחשבה רציונאלית). "אני חושש שלא הבנת שפניתי אליך. את לא רשאית להתעלם ממני. תבחרי מספר. מ-1 עד 10". אני זוכרת יותר מדי טוב מה קרה כשבחרתי בסיפרה שתיים פעם שעברה. "8" אני ממלמלת, ריר נוטף מפי. "לא הבנתי" אתה כועס. "8 מה? יכול להיות שאת לא מדברת ברור?!". אני באמת מתאמצת, אבל מחסום הפה לא מקל עלי. אני מתרכזת וחוזרת "8 my lord". אתה מצליף. "תספרי יחד איתי" אתה מכוון אותי. "אחד בכל צד. לא נקפח אף צד בישבנך הסקסי" הוא מצליף ואני סופרת. "בקול רם, אני לא שומע". אני מגבירה את הווליום. מריירת על השרפרף והרצפה. אני רטובה באופן פסיכי. "אני לא מרשה לך לגמור". לא עדיין. אנחנו מגיעים להצלפה השמינית. "עכשיו התחת שלך מהמם. ורוד סימטרית, כמו שאני אוהב". אתה ניגש קדימה. ושוב אתה דורש: "תסתכלי למטה" . אני רואה אותך מתרחק, שומעת שאתה פותח ארון, וחוזר עם שרשרת שעשויה מלולאות מתכת. אתה משחיל אותה בטבעת שבקולר שעל צווארי וקושר אותה לטבעת אחרת שמזדקרת מהריצפה במרחק מטרים ספורים מהשולחן. אתה מסיר מעלי את מחסום הפה. "תסתכלי כמה בא לי לזיין אותך". אני רואה שאיבר המין שלך גדול ובזיקפה מלאה. "עכשיו אני אזיין אותך מאחור. זה יהיה בשבילי. לא בשבילך. תעמדי. תגעי בקרסוליים שלך". אני מצייתת (אני די גמישה) אתה ניגש למלאכה. אתה מחורמן מאוד, ואתה מזיין אותי בכוח. ומהר. "את רוצה שאגמור?" "כן my lord. תגמור. בבקשה my lord". אני שומעת אותך גונח ונאנח בעוצמה. אתה יוצא מתוכי. ומלטף את גבי. "את יכולה להתיישר עם בא לך. אני גמרתי בתוכך. את שייכת רק לי".

איזה כיף זה להפליג בחושך. איתך. המים מאוד רגועים. הירח באופק גדול וצהוב. משמאל ירדן. לפנינו החושך המצרי. מאחור תל אביב. מימין האורות של אילת. אני מכירה אותם. גם אתה מכיר אותם. מכיר אותם כמו את כף ידך. אותה יד מענגת. מלטפת. היד שלך עלי. היד שמכריזה שייכות. מה שתבקש, אסכים. אם אתנגד אותה יד כבר תדאג לזה. אני מחכה לזה לפעמים. זה נעים לי כשאתה נוגע בי בפראות. במעט כאב אפילו. כשבא לך. למעלה הכוכבים. אני לא יכולה לראות אותם. אתה מושך בשערי לאחור. או. עכשיו אני יכולה לראות אותם, אבל רק לכמה שניות אתה אומר, ואני מצייתת. מרכינה ראש. אני על ארבע. בין כל שלל הכריות על הסיפון. הרוח משחקת עם השיער שלי. "נעים לך", אתה שואל? ואני עונה ש"כן" (אני במקום האהוב עלי. בסוג של טבע. ים. אילת. חופש מוחלט). "כן מה?!", אתה מתפלא. "כן my lord" אני ממהרת להוסיף. אאוץ' כף היד שלך לא אחרה להגיב. "תספרי עד 5" אתה דורש. "בקול". אני סופרת. לא יותר מדי בשקט. לעכשיו זה מספיק. אתה מרוצה. יש רוח קלילה, ואור כתום עמום, בזכותו אתה מזהה את הישבן הוורדרד שלי, שעומד גאה בקרירות המדברית. אתה מלטף אותי לאורך הגוו, צובט אותי מקדימה, חזק, ומצווה עלי להיות בשקט. אני נושכת את השפה התחתונה. רק לא לצעוק. לא קל. אתגר. נעים לך שאני מצליחה לעמוד במשימה. אתה תופס לי בקוקו ודורש שאשים את שתי ידי מאחורי הגוו. מביא חבל. על הספינה יש הרבה חבלים. אתה שואל אם אני רוצה שתקשור אותי חזק. אני עונה שכן. "כן מה?" אוף. שוב לא התרכזתי. "כן my lord". איחרתי עם התגובה. אתה מסביר לי בתקיפות שעלי לבחור מס' מ-1 עד 10. התחת החשוף לרוח גורם לי לבחור בסיפרה 2. אתה מחייך ואומר: "2?! אוקיי, הבנתי אותך. תספרי עד 15!!". אתה מתחיל... ואני סופרת. זה כואב ונעים באותה מידה. חזק אתה מבקש. "תספרי חזק שהכרישים ישמעו". אנחנו לבד ואין לי ברירה. גם הדגים שמעו הפעם. אתה מוציא מהכיס משהו. אני לא יכולה לראות, אבל אני מרגישה. הוא רוטט. במהירות פסיכית. "את לא גומרת בלי אישור שלי!" אתה מצווה. "כן my lord". אני מרוגשת. רטובה. תחושת נעימות מטורפת ועילאית מטפסת, עולה וזורמת בכל העורקים והנימים שלא ידעתי על קיומם. אתה מפסיק בפתאומיות. מושיב אותי זקופה, כשידיי מאחורי גבי. "תמצצי לי"! אתה מחכך את איבר מינך המזדקף בי, בפה שלי, ומאלץ אותי להכניסו עד לסופו לפי. אני מגורה. מחורפנת. משתגעת. אתה תופס בי ומכתיב את הקצב. "אל תסתכלי עלי, תשפילי את המבט למטה, ותעשי לי נעים. את שלי ואני יכול לעשות בך מה שאחפוץ. כשאגיד לך תוכלי להסתכל". אתה מפיל אותי על הגוו וממשיך את האקט. אני נחנקת, המהירות מתגברת, ואני מתחננת על נפשי שתיתן לי לנשום אוויר. אתה מסכים... 5 שניות נשימה ושוב.... שואל אם ארצה שתגמור, אני עונה שכן. מצווה עלי לבקש כמו שצריך. "אני רוצה שתגמור בבקשה, my lord". אתה מחיייך בזוית פיך, ואומר "עדיין לא". אתה מלקק את כולי, נושך חזק את הפיטמות. אתה מכאיב לי. אני צורחת. אתה מכאיב יותר. להראות לי שאתה חזק. חזק מאוד. ולהבהיר שעלי לשתוק. אתה יורד לי.... אני רוצה לגמור. אני מבקשת רשות. "עדיין לא". את שלי ואני אחליט מתי. "כן my lord". "מה שתחליט my lord". "ככה הרבה יותר טוב". אתה מחייך. בואי אלי. עכשיו את יכולה לגמור. אני רואה כוכבים. ולא רק את אלו שבשמיים. אני רואה את אלוהים. היתה לי אורגזמה. והיא שייכת לך.

ולך, רציתי להגיד תודה. שהיית המוזה ומקור ההשראה לסיפור.