פנטזיה

מחכה לך ברייש (כמו האות ר', כלומר, 200 בגימטריה - מקווה שאני לא טועה - אתה לא סולח על טעויות). צמרמורת עינוגים.

אתה קוטף אותי מהפוזיציה הזו, זורק לי מבט משמעותי לתוך הלבן של העין. אני מבינה אותך. נעמדת, מיישרת את המחוך הוורוד שחור (מתאים ללק ציפורניים וורוד מסטיק, כמו של זונה טובה, אתה מחייך), ומותחת את הקוקו... אתה כבר מוכן לגרור אותי בעזרתו (אני לא רוצה שהגומייה תיפול לך באמצע..., זו שוב תהיה טעות. ועל טעויות משלמים...) אתה אוחז במתני, ו"משפר עמדה" ע"י ספק אחיזה -  ספק גרירה - ספק משיכה.

יד אחת אוחזת בקבוק יין אדום ו-2 כוסות. יד שנייה לופתת את הקוקו שלי. מצייתת לפקודות של העיניים הכחולות שלך. עוצרת ליד העמוד שבאמצע החדר. אתה מגיש לי את הכוסות ומורה לי במין מבט קר כזה כיצד לענג אותך. פוקד למזוג. "אחלה בציר" אני מפרגנת. מזגתי. מסתכלת לך עמוק בעיניים. יורדת ל-4.

"צמאה"? אתה שואל.

אני מחייכת כמו אומרת שכן. אתה מלטף את גבי הקמור. שוב צמרמורת עינוגים. כמו בפעם הראשונה. לוקחת את הבקבוק. מגישה לך אותו. אתה פותח. שם על השולחן שבגובה שלי (של הגב שלי).

"בואי, שבי איתי קצת".

אתה פורם – לא פורם את המחוך מקדימה, משאיר אותו פתוח ברישול. "יש לנו חלון הזדמנויות לנצל בזמן שהיין ינשום" (אתה מסביר את ההיגיון מאחורי המעשים שלך). מבט אחד ואני חוזרת מטה. אתה כל כך ברור וסמכותי (צמרמורת נעימה מטפסת לה מעלה מטה מבולבלת בין המוח לירכיים, כאילו הרגע הורדתי פעמיים רצוף שוט של וונגוך דאבל אספרסו).

מסיטה מבט. זה מתבקש. אתה מצווה עלי להישאר ככה כמו שאני.

"את מושלמת".

גם האווירה מושלמת. הנרות הריחניים האלה, שהדלקת, יוצרים אור מעומעם וצלליות משתנות על גבי ריצפת הפרקט בדירה שלך. לשבריר שנייה מרגיש לי שיש כתמים בתאורה שמשתנה (הרי לא ייתכן שהשתכרתי עדיין...) אאוצ'..... השעווה המומסת של הנר מטפטפת עלי מלמעלה...(מסבירה באלגנטיות את השינוי בצללים שבחדר), מבלבלת את מה שמזמן נשלט בעונג דרכך.... נרות... ריחניים אללק... תחמן....  

"זו שעוות מסאג'", אתה מפנק בהסברים.

אני מרגישה כמו מלך שמושחים אותו בשמן חמים. אתה מעסה את גבי וירכיי בעוצמה והנאה. בינתיים היין כבר ניתן למזיגה. אתה תופס את שערי, גורם לי להישיר אליך מבט באופן שמשתמע לא לשתי פנים, ואני ממהרת ומוזגת לנו שתי כוסות. מגישה מתחתית הפרקט את הכוס לך, ואח"כ לי ובטבעיות מנסה להשיק לחיים.....

כמעט שגמרתי מהמבט שלך, המלווה בהסבר מקורי: "אני לא עושה לחיים עם כלבות"!

מופתעת, מרוגשת, חסרת אונים, מהוססת ולא יודעת לאן להביט אני נסוגה ולוקחת שלוק. עוצמת את העיניים, משאירה את הנוזל בגרון ומתחככת בך מהכי למטה שאפשר.

אתה מטייל בין ירכיי..."כבר את רטובה? יפה. ככה אני אוהב אותך.. תמזגי לי עוד. ובלי שטויות הפעם".

מוזגת. מגישה לך את שלך. שותה את שלי. אילוף יוקרתי. מרכינה את הראש. אתה מרים אותי מהסנטר, מצמיד אותי לעמוד המצוי בחדר. "אל תזוזי". רטובה כמו יערות הגשם. אתה מגיח מאחורה, קושר את ידי אחת לרעותה ואח"כ לעמוד.

"את זוכרת את מילת הביטחון"? אתה מוודא. "כן my lord". אתה מחויך. מביא סכין. מלטף לי בעדינות את צווארי ומיישר אותו שאביט בעיניך.

"אין בה צורך היום. במילה. תפתחי פה". אתה שם לי את ה-gag.

"במקום מילת הביטחון תדפקי שלוש פעמים עם יד ימין על העמוד. את חושבת שתוכלי לעשות זאת?".

אני בודקת היתכנות, מאשרת שכן, מנידה את ראשי כמו רוצה לומר "כן". אתה מתחמם...

"לא הבנתי אותך, תצליחי לעשות זאת? כן או לא?!" קולך תקיף וכעוס.

"seriously, לא הבנת עדיין איך עונים ?!".

דרך מחסום הפה אני מלמלת משהו שרק תחת סמי הזיה קשים יכול להישמע כמו "כן my lord", אבל זה לא כ"כ משנה, כי אני כבר בדרך לשלם על חטאי. אתה מפסק בפראות מכאיבה את רגלי באמצעות כף ידך, ומספר לי שהיום נשחק משחק.

"למשחק כמו לסיפור שלנו יש סוף טוב. סוף מפתיע. מילה שלי".

אתה קורע לי את התחתונים עם האולר שבידך בעדינות מופרעת... אני מתפללת לכל אוטוריטה שהיא ביקום שלנו (או ביקום מקביל אחר), שאוכל איכשהו לגעת בעצמי. שתתיר את ידי. הצמרמורת עינוגים הזו מחרפנת בקטע אחר. אבל אתה לגמרי בשלך: "אל תזוזי עד שאורה אחרת".....אתה נעמד מולי, מסתכל עמוק לתוך עיני:

"לכל סיפור יש גיבור. בתור הדמות הראשית בעלילה המשימה שלך היום תהיה לספור עד 300. חושבת שתהיי מסוגלת?!"

אפשר להגיד שאני מנסה לציית: "כן my lord" אני משתנקת, מקווה שתבין את בליל המילים המלווה רוק שיוצא מפי האטום. (בתוך תוכי הרציונאל עושה לו סלטה באוויר, וחושב שהכל קטן עליו. הרגש לעומתו נרעד, מתכווץ ומתחרפן...will I?).

זה לא שאני הקובעת במילא, אז עדיף שאזרום עם הסצינה שתכננת. לבי.די.אס.אם אין נקודה סטופ. הוא אינסופי. הבטחת לי שלעולם לא תהיה שיגרה. שתמיד נתחדש. שהריגוש הינו מעבר לדמיון ולא ניתן לכנס אותו לעולם בתוך כלי קיבול פיסי או מנטאלי - פסיכולוגי.

"שששש......" אני שומעת אותך מצהיר.

אגב, מנטאלי....איפה אתה? הנרות כבויים. אני, המחוך החצי פרום והמגפיים שלי תוהים מה הולך לקרות בכל החושך הזה. אני שותקת (זו היתה ההוראה שלך). מניחה שתוביל בקרוב את מהלך העניינים שוב. חשוך מדי. שקט מדי ואתה לא פה. קר לי קצת. השעווה של הנרות, שעכשיו מרוחה באופן מאוד לא אחיד על גופי ושערי, גורמת לתחושת חלקלקות שומנית. ממשיך להתקרר ואני ממשיכה להצטנף במסגרת הקיבוע לעמוד. כמה זמן לא לזוז? יש סיבה לכל מה שקורה? זה במכוון? אני שוכחת שאני סומכת עליך ב-1000%, וגונחת, מנסה לשווא להוציא מילה ברורה מפי. הגוף מלווה את הקול בתזוזות בלתי רצוניות. לו רק הייתי פחות מרדנית .... אוף איתי!

בליווי רעש של גפרור, המצית להבת נר שנדלקת לפתע, אתה נגלה לנגד עיני בפתאומיות, כשעינייך מתבוננות בי, חודרות אותי. אתה נעמד קרוב לפרצופי. קרוב כל כך. בזריזות ידיים את החבל שקשר את ידיי חתך האולר שלך, ואני כולי נופלת למרגלותיך.

ההצלפות, כמו חלק המשכי בהתרחשות, מצטרפות באופן טבעי לסצנה, ואני סופרת בקול... מקדמת את העלילה. זעה ומחליקה על הפרקט. מפסיקים ב- 15. הראש מסוחרר. אתה תופס אותי. מושיב אותי על ירכיי. מעט מותשת, לא מעיזה להסתכל בעינייך, מבט כל כך מושפל שבא למות. אתה מחליט להסיר את ה- gag.  המוח עצמו מותש. גם הנוירונים מתקפלים מכאב.

אתה מכוון עם העיניים, רומז שתרצה יין. מוזגת קודם לך. מרימה לרגע את הכוס ונסוגה מייד, מבינה את ההיררכיה ושותה לחיים עם עצמי. אתה מחכה בסבלנות שאסיים. ללא מילים פוקד שאסתובב. "את לא מדייקת. תחת גבוה יותר". לוחץ בכף ידך על גבי באזור חוליות עמוד השידרה, משקיע אותו כמו שמתחשק לך. "ראש למטה, בין המרפקים". אין סיבה להמרות את פיך. והעונש על כך שזזתי ממשיך....

"30 my lord, 31 my lord…40 my lord… 50 my lord"

מדי פעם, לאחר טפטוף שעוות נר המסאג', הליטופים שלך מרגיעים, מחזקים, מעסים את גבי ואחורי...מנסה להחזיק מעמד על בירכיי.....

אתה בוחר את הקצב, המיקום בגופי, העוצמה... ההפסקות. אני מחזיקה מעמד. מדברת לעצמי משכנעת שעוד מעט הכל יחדול. ייגמר. ואתה תבוא על סיפוקך. אבל בפנים אני נחלשת. נשברת. בחוץ צורחת, נאנחת, משתנקת ונלחמת עם הרגש ותחושת הנעימות שלי, לא לבקש שתפסיק.

אתה עוצר. תופס בסנטרי ומישיר מבט....מבט מטריף חושים. כל כך כואב לי. עיני נסגרות ("אנחנו רק ב-100 אני חושבת... ) אני מרגישה שאתה מחייך ומוחה דמעה מעיני.

"האיפור שלך נמרח".

אתה מוחה דמעה שנייה. ופתאום את השלישית והרביעית....ולפתע אני מתייפחת. אני גונחת, רעד מטריף חושים עושה לו up & down בכל פלג גופי התחתון ואני מתחננת שתרשה לי לגמור, לא מבינה לגמרי מה קורה. אם תעזוב אותי אפול לרצפה. אתה משעין אותי על ירכיך, חובק את זרועתיי חסרות האונים, מניח את הרוקט פוקט במקום הנכון, ובזווית עיני אני רואה אותך מאושר. גונחת – צורחת – נטרפת – בוכה – רועדת – מצטמררת. יש לי תחושה עילאית של עונג מתפוצץ, מלווה בזיקוקי אורגזמה וורודים, שמפלחים את גופי בכל המימדים שניתן לתאר. אני דומעת....

"הכי משחרר רגש בעולם. עם דמעות. את בוכה. ולא רק למטה". המבט שלך עוטף אותי. צמרמורת עינוגים. "הבטחתי לך סוף טוב".

The End