פנטזיה

"אני רוצה שתרגישי את זה... תנצרי את התחושה. שתהדהד לך ההרגשה הזו, אחרי שאלך".

החנק הזה,

היכולת שלך להחליט מתי אקח נשימה מחדש. מעין סיעור מוחות בין הנעימות המטריפה שיש לי מטה מטה מתחת לחצאית, לבין הנואשות המתוקה של התגייסות כלל הסינפונות ודרכי הנשימה לנסות לסחוט לשווא קצת חמצן יש מאין.

אתה ממשיך לנשק והנחיריים עדיין חסומים. אני אגמע אוויר מהגרון שלך. אני יכולה לך. אתה לא תכניע אותי.

המבט.

המבט הזה.

המבט הזה שלך.

שיודע שהוא יקבע מתי ואיך ואיפה וכמה חמצן. נכנעת. כמעט וגברתי על הרגע. ובסוף זה שלך.

איפשרת לי לנשום.

כמה שזה מרטיט. אני רוצה עוד. רעבה לסמכות שלך.

"אל תתנגדי. לא חבל? זוכרת מה אמרנו? לא בכוח".

מוצאת את עצמי על הריצפה.

Too much.

אני ברבור גאה.

לא על הרצפה.

אפשר להוריד מבט. אפשר להרכין ראש. אבל לא על הריצפה.

"כל כיף כיף להתעלל בך".

בבקשה תמשיך. I'll fight back, הכל בשביל שתשיב מלחמה. ותנצח. תכניע. תאלף.

העיניים והיד מורות על תנוחה. נאלצת להסכים (זה היה מלווה במשיכת החבל, זה לא ששאלו אותי).

מה שחשוב זו מהירות התגובה: מהר יותר, כואב פחות.

החבל שלך מנסה להפריד בין שפה עליונה לתחתונה. אני מסרבת. לא כרגע. עוד מעט.

אני חייבת לספר לך שזרימת הדם אינה תקינה.

"זו רק פיסיקה. הכל תלוי בך. תתנגדי פחות, יזרום יותר. זכות הבחירה שלך".

החבל עובר בין הרגליים ונקשר לקצה הקוקו. קימור מטורף בגוו.

"ככה. ברבור מתוח. מהמם. מושלמת". העיניים ממשיכות לתת פקודות.

אתה כל כך יפה. הרצינות שלך אצילית. נהנית לסגוד. מתוחה. כואבת. משתדלת לא לחייך. לא מתאפקת. סטירות קטנות עושות fine tuning.

הציווי שבשתיקה.

כל רגע העונג מטפס לו אקספוננציאלית. נוטפת. מוכנה. מכילה. מגורה. שלך.

Ever after.

Happy.

Happily ever after........­