אינטלקטואל פוגש שכל. תבונה פוגשת רגישות. התקרבנו עוד יותר. ואז התחילה העונה החדשה של משחקי הכס. פערים צריך להשלים. זה הצדיק עירום. זה הצדיק את בקבוק הוואנגוך (אולי לא על השטיח, אולי כן עלי, אולי.... ).
אני מנסה ללכת.
כבר כמה שעות שיש ריח של אננס מהסלון מפולפל בפריחה מטורפת מהמירפסת אפילו בתל אביב המעושנת. כן, נשפך לנו קצת. ושוב אני מנסה ללכת. והארבע ראשי מאותת לתאומים את מה שהמוח לא מעכל. הוא לא מעכל את אתמול. כואב. מכווץ. בלתי רצוני ומענג להפליא. הכל פונקציה של זמן. משאב שיש לנו.
עיניים חומות וחכמות מתבוננות בי. אתה לא שואל. רק נוגע ברכות.
אני גם לא יכולה להשיב לך באמת. אני לא צריכה. אתה יודע. אני יודעת שאתה יודע, כי אתה ממשיך ללטף אותי. את הבייגל'ה שנוצר ממני, מכורבל ומכווץ בתוך הישיבה המזרחית שלך. אתה מכבה את המאוורר. כבר לא איכפת לי. ואתה ממשיך לעסות באצבעותיך העדינות והרכות את הלסתות שלי, שממאנות לחזור לעצמן....כמה שזה גברי, נעים ו- appriciated.
"אספרסו או נס"?
אתה באמת שואל?! אני נאלצת לבחור באופציה א' (וזה לא שנגמר החלב). הרע במיעוטו. תיעדוף. זו כוס קטנה. מיפתח שפתיים קטן ככל שניתן. זו המטרה כרגע. אי אפשר לראות, אבל הכאב מופיע אח"כ. או מורגש אח"כ. אני נראית נורמלי. אני מחייכת כמעט נורמלי אבל זוויות הפה בוערות. בכל מקום בימים הבאים אני אמורה לחיות עם התחושה שזה שם. שהאדרנלין מזמן התפוגג לו, והסימנים הפנימיים טרם. ואתה?! לא תרגיש כלום. אבל אתה יודע שאני חווה אותו, את ה- gag הזה 24/7. כשאני חושבת, מסיקה, מגיבה לסביבה, אפילו הכי סתם יושבת בים. זה שלנו. אתה מתקשר כל כמה שעות לשאול אם כואב. אני מסמיקה. שיכאב. קשה לפעמים להפריד בין מר למתוק.
בא לי לחוות לנצח. חזרתיות של מיקס כזה בין כיווץ שרירים פוסט אורגזמה והתקשחות שריר הלסת בו"ז.
הוא היה שם. תמיד. בתיק שלך. חיכה לי. Van gogh. Van gag. רצית שאתבטא. שאגיד שעכשיו אני מבקשת לשתוק. בלי לקשקש בהולנדית. בלי אפשרות למילת ביטחון וורבלית.
הוצאת גם את החבל.
קשרת חזק את יד ימין. חזק מדי. Pleasure. וזה לא שיכולתי לרמוז. לפחות לא בקלות. נכנעתי. הכל הפיך. שותקת. סותמת. מרגישה את התחת מחליף צבעים.
הפוגה.
שקט.
אתה מוודא נשימה. סנטר. פנים. פה.
"את מאוד יפה ככה".
תיסכול.
אני לא יכולה לומר "תודה".
אתה ממשיך להתבונן.
עוד המתנה.
הפעולה הפשוטה ביותר, לו יכולתי לבקש: can I cum.... הפכה למשימה בלתי אפשרית.
לא נותר לי אלא לסמוך עליך.
החלטת שלא תסתפק באורגזמה בודדת.
לרצון שלי היה אפס מרחב תימרון. כרגיל אני אסירת תודה.
"עדיף הפה על מיפרק כף היד". אתה מוודא תקינות וממשיך.
כבר הרבה זמן שאני מסניפה את הדיעות נטולות האגו שלך. אתה רוצה להספיק לבלוע את העולם כאן ועכשיו. כי ככה זה. אפח' ד לא עושה סטרטאפ אחרי גיל 40. אבל אני גיליתי שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני מגלה שהחיבוק שאחרי עילאי. הגוף שלי, שחש כמו חימר מעוך סוגד להכלה שלך. בשביל הרגע הזה אני קיימת. שום דימעה או מבט לא יכולים לתאר את ההוקרה הפנימית להתוודעות האחרונה.
הכי אצילי שנתקלתי בו ever.
אתה מלטף את הלסתות שלי both sides. תודה Van gogh אננס. תודה תבונה ורגישות.
