גילוי עצמי

בקיץ הקודם סגרתי את הפה. מעשית. מה הכוונה? במשך חודשים לא אכלתי שום דבר מתוק, ומי שמכיר אותי יודע שזה היה לי קשה. לא גלידה, לא שוקולד וכד׳. עברתי לאוכל בריא וכשכולם אכלו צ׳יפס עם ההמבורגר ישבתי והסתכלתי עליהם, לא בקנאה או רעב אלא בהנאה מהנאתם. בערבים הייתי עושה הליכות בעליות וירידות של הישוב. והקילוגרמים ירדו. שולטת מדהימה לקחה אותי יד ביד ועזרה והדריכה אותי בתהליך. החזקתי מעמד כך את הסגרים של השנה שעברה. אבל חשבתי שבקיץ, בחופש הגדול, אחזור לדרך הטובה. טעיתי.היה קיץ נוראי. הכניסה לבית החדש התעכבה והסדר יום שלי היה תלוי בקבלנים ובנאים והשתנה כל יום. זה חרפן אותי, בתור אדם שחייב וודאות. ציפיות לסיום פרוייקטים התמוססו בלחות של אוגוסט. ואני שונא את הלחות של אוגוסט. אז פתחתי את הפה. אכלתי. בעיקר בלילות אכלתי את התסכולים שלי יחד עם מה שהיה בבית (למזלי אנחנו לא בית של מליון חטיפים ושוקולדים, אבל תמיד יש משהו). ועכשיו יש לי משקולת, שאני יודע שאני צריך להוריד אבל לא מצליח לאסוף את עצמי להתחיל להוריד. לפני שנה הייתי מסתכל במראה ורואה איש רזה שמנסה לצאת, אבל הפעם הוא עדיין מתחבא. ואולי עם המעבר לבית החדש האיש הרזה יתחיל לבעוט. בנתיים, יש לי בעיקר משקולות.