נעלמתי וחזרתי. אבל האם באמת חזרתי? האם יכלתי בכלל להעלם?
יאללה, תקציר: נתפסתי. הנה תקציר במילה אחת. ואז בא בכי, וכעס ונסיעה רחוק לכמה ימים, וחזרה ושיחות כנות ופתוחות עד הכי כואב שיכול להיות, עד הכי חשוף והכי פנימי. וניסיון להסביר, כי אין סליחה והצלקת ביחסים שלנו לעולם תשאר. ושוב שיחות עמוקות על הנפש והצורך. ושינה בחדרים נפרדים ודלתות נעולות לראשונה. וטיפול אישי וטיפול זוגי וניסיון אמיתי להחיות את השיתוף שלנו, כי אנחנו הורים טובים וחברים טובים ויש לנו המון מה להפסיד. וניסיון אמיתי להבין אחד/ת את השני/ה.
ואני עושה הכל ובאמת מנסה ובאמת משתפר. השיח הרגשי-אינטימי שלי, זה שתמיד היה לי מאוד קשה, משתפר. היסודות מתחזקים מחדש, למרות שתמיד תהיה שם הצלקת שיצרתי.
אבל הכל כל כך מסובך. בסופו של דבר דברים שטבועים בכל אחד מאיתנו, בי ובה, לא נמחקים.
ובעיקר אני מתגעגע לדבר ולשתף.
