שואלים אותי מה שלומי, אבל אני לא כאן. אני על ענן ומרגיש שהמוח שלי עשוי מצמר גפן. מה רציתי להגיד? רגע, לא התחלתי כרגע משהו? ומה זו החצי מחשבה שעברה לי רגע בראש? היה לי יום מוצלח או לא? אני רעב או שבע בטירוף? הזרם הזה שאני צף בו יסתיים בבריכה רגועה או מפל?
וכל ה"צריך" הזה של העבודה והמשפחה יושב לך על הראש. צריך לסיים מטלות וצריך לשטוף כלים וצריך להכין ארוחת ערב וצאיך לברר כמה יש לי בקרן השתלמות וצריך להגיש קבלות וצריך לשלוח הודעה לתלמידים וצריך וצריך וצריך. והכל צריך עכשיו. אבל אני לא יכול עכשיו. אבל צריך.
ומה אני רוצה? די כלום. והכל.
וכולם ממש אמפטיים ואומרים "ואוו, חטפת חזק" וזה נחמד אבל גם בלי משקל.
הלוואי שמישהו יכסה לי את הראש ויהפוך אותי לאנונימי, עד שהלב יחזור לדפוק רגיל והנשימה תסתדר והעולם יפסיק להסתובב והעיניים יהיו בפוקוס. ויגיד שהכל יהיה בסדר, אני לוקח עכשיו את הפיקוד.
