בפוסט הקודם סיפרתי על השולט אשר בביתו התארחתי בחופשה שלי בחו"ל. אני מזכיר את הכלל שהוא קבע - כאשר אתה בתוך הבית תהיה קשור על ידי פריט בונדג' בכל רגע. כאשר הגענו אליו הביתה הוא שיחרר את ידי מהbondage mittens בהן קשר אותי מהרגע שנכנסתי למכונית שלו והחליף אותן באזיקי מתכת רגילים. "יש לך כמה דקות לארגן את הדברים שלך לפני שניפגש במרתף המשחקים שלי" הוא אמר לי כאשר הראה לי את החדר בו אשן.
מכיוון שהגעתי לביתו בשעות הערב המאוחרות בלילה הראשון הוא הקל עלי ונתן לי לישון רק עם רגל אחד קשורה לשרשרת ארוכה אשר חוברה למסגרת המיטה. "זה ייתן לך מספיק אורך כדי ללכת לשירותים בלילה אם תצטרך. אבל ממחר בלילה לא יהיה לך כל כך פשוט", אמר וכיבה את האור.
בלילה השני הבנתי למה התכוון. אל המיטה הוא הביא שק מלא ברצועות אשר לא הכרתי. לאחר מכן למדתי מה זה: segufix, אביזר קשירה רפואית אשר עולם הבדס"מ ידע לאמץ ולהשתמש בו לצרכיו הקינקיים :). וכך זה נראה:
"תתפשט ושכב על המיטה. אתה יכול להשאר עם התחתונים" הוא פקד. עשיתי כדבריו, מבולבל לחלוטין שכן מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן. הוא חיבור רת הרצועות למיטה ואז אזק את רגלי, ידי וגופי. "נוח לך? אני אהיה נחמד ואתן לך קצת מרחב תזוזה" הוא אמר. אלו הרגעים בהם 2 ס"מ של מרחב תזוזה מרגישים כמו עולם ומלואו. "תוכל גם לשים לי כיסוי עיניים" ביקשתי, וכמובן שנענתי בחיוב. "לילה טוב, אם תצטרך משהו נסה לקרוא לי אני בחדר השני ואולי אשמע" הוא אמר, כיסה אותי וסגר את האור (אני מניח, הייתי עם עיניים קשורות.....).
מדהים איך הגוף מגיב כאשר אתה קשור. בדרך כלל אני ישן ללא תזוזות, אך מרגע שהגוף הוגבל כאילו היה חייב לנסות להתנגד, להתפתל ולהאבק. מהר מאוד נכנעתי והבנתי שאין שום סיכוי (וגם פחדתי שהשמיכה תיפול ויהיה לי קר כל הלילה). שקעתי בשינה עמוקה.
בוקר, אני חושב.... העיניים עדיין בכיסוי אבל אני שומע מבחוץ קולות של בוקר. ציפורים מצייצות על רקע של שקט ברחוב. רק מי שעבד בשעות כאלו מכיר את הרעשים הללו של השעות המוקדמות של הבוקר. אני לא יכול לזוז אבל תחושה חזקה של לחץ בשלפוחית השתן דוקרת אותי - אני חייב לשירותים! ניסתם פעם להתאפק בלי יכולת לזוז כדי למצוא את התנוחה שתקל על הלחץ? בלי לדעת מה השעה ומתי תוכלו להתרוקן? הלחץ הפסיכולוגי היה לא פחות קשה מהלחץ הגופני. מצד אחד הייתי בעננים ומצד שני הכי נמוך. התחלתי לספור בראש. כאשר אגיע ל100 אקרא לו שישחרר אותי. הגעתי ל100. טוב, הצלחתי אז אספור עד 500. ואז עד 1000. כמה זמן אני כבר ער? 10 דקות? חצי שעה? בטח עברה כבר שעה. נו, שיתעורר כבר.....
בסוף נשברתי. ניסיתי להעיר אותו בקול הכי חלש שיכלתי, ממש בלחישה:
master....... master,,,,,,,, i really need to go to the toilet.
הוא התעורר ובא לבקר אותי. "נו, איך ישנת?" ישנתי טוב אבל אני ממש חייב לשירותים, התחננתי. "טוב, עוד רגע", אמר. שמעתי אותו מתרחק ונכנס לשירותים בעצמו. מכירים את התחושה הזו שתם יודעים שעוד רגע תוכלו להיות בשירותים ואז הלחץ עולה פי כמה? אז תכפילו ותדעו מה הרגשתי.
לבסוף הוא חזר ושחרר אותי. לעולם לא אשכח את ההתרוקנות הזו :)