"וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם"
המסורת היהודית מאפשרת לעבד יהודי להפוך לעבד עולם, או עבד נרצע. לאחר 6 שנות עבדות על העבד לקבל החלטה על עתידו. הרגע הזה הוא רגע מדהים, בו על העבד לקבל החלטה חופשית על ביטול החופש.
מדוע יש לרצוע את העבד? יש כאן הצהרה לעולם כדי שכל מי שיפגוש אותו ידע מייד - לפני עומד עבד. יש כאן גם הצהרה בין העבד לשולט/ת - אני שלך וזה לא משהו זמני או רגעי. הנה, כעדות אני. מוכן לתת סימן בגופי.
בפוסט הקודם כתבתי על פירסינג הפטמות. אני חושב שדבר כזה יכול להוות את החלופה לרציעת אוזנו של העבד. את תקופת השירות של העבד ניתן לחלק ל3 - תקופת למידה וניסיון, תקופת שירות זמני ותקופת שירות קבוע. קצת כמו יחסים בעולם ה"אמיתי" (דייטינג, יוצאים קבוע ונישואין). אני מניח שאת פטמתו של העבד יהיה נכון לרצוע במעבר לעבדות קבועה, לאחר זמן שיוגדר מראש ויהיה מקובל על ידי העבד והשולט/ת. תנאים אלו צריכים להיות ברורים כאשר עוברים משלב הניסיון לשלב השירות הזמני, כדי שלעבד יהיה זמן לחשוב על עתידו ולדעת מה צופן לו העתיד אם ירצה בכך. מרגע שהבין העבד שהמשך מערכת היחסים טומנת בחובה מיסוד עתידי, הוא יכול להחליט האם הוא מעוניין בכך או לא.
לרציעת העבד יש משמעות פומבית. כתבתי בעבר על פומביות חבויה, סימן שאפשר להיות איתו גלוי. אלו סימנים מי שלא מבין אותם יראה בהם דבר סתמי, או כלל לא יבחין, אך מי שכן מבין לא יוכל להתעלם מהם. כאשר הייתי בחו"ל לא פעם ראיתי ברחוב זוגות שהיה ברור שהם במערכת יחסים בדסמית כזו או אחרת, כי משהו קטן ישר קפץ לי לעין. היכולת להצהיר בפומבי על הזהות שלך היא שלב חשוב מאוד במימוש העצמי.
מעמד רציעת הפטמות הוא מעמד חשוב. העבד עובר שלב, ייתכן לשלב הסופי בהתקדמות חייו כעבד (עד שישוחרר ביוזמת השולט/ת). אני חושב על שתי אפשרויות אשר יוסיפו משמעות לאקט זה - השולט/ת מחזיק את יד העבד ומסתכל לו בעיניים בזמן הרתיעה. אפשרות משמעותית אף יותר תהיה שאיש המקצוע יכין את הכל והשולט/ת יהיו אלו שמעבירים את המחט בבשר העבד.
האם על השולט/ת לבצע פירסינג בגופו/ה שלו? אינני יודע. זה יכול להיות מעניין, כמו טבעות זהות אצל זוג נשוי. מצד שני, המחויבות של העבד אינה סימטרית לזו של השולט/ת. האחד נותן את הכוח לשני/ה, שלא כמו בזוגיות שוויונית. גופו/ה של השולט/ת בידיו ושליטתו ואין הוא/היא צריכים לסמל זאת. המהות שלהם היא שליטה, לא סימן חיצוני. זה מזכיר לי תרגיל שמורה לתיאטרון פעם סיפרה לי עליו: היא שאלה את תלמידיה - איך יודעים בהצגה שמלך נכנס לבמה? התלמידים החלו לענות תשובות שגויות - יש לו כתר (מלך תמיד עם כתר?), יש לו גלימה (מלך תמיד עם גלימה?) וכד'. התשובה הנכונה היא - כולם משתחווים. מלך אמיתי לא צריך סימן, כולם יודעים ומבינים.
סימון הגוף הוא אחת הדרכים האולטימטיביות בהן העבד מצהיר על מצבו, כלפי השולט/ת וכלפי העולם. העבד מצהיר - חיי אינם עוד בשליטתי והכוח להחליט על גופי אינו שלי עוד. זו האינטימיות המירבית.