גיל מעולם לא היה אישיו בשבילי. אף פעם לא חשבתי על עצמי כ"בן 25, 34, 41 או 48". הגיל לא היווה עבורי רכיב באופי, הגדרה עצמית או התנהגות. כלומר, ברור שידעתי בן כמה אני והבנתי את כללי המשחק ולא הכחשתי זאת (זה די פתאטי כאשר מישהו בן 43 מנסה בכוח להיות בן 26....) אבל זה לא היה משהו שחשבתי עליו יותר מידי.
המעבר לגיל 50 כן העסיק אותי. למה? אני לא בטוח. אולי המטרה ששמתי לעצמי, לרוץ 10 ק"מ, הכריחה אותי להתמודד עם מצבי הגופני. אומנם עמדתי בכך (המירוץ היה לפני שבועיים) אבל הקושי היה גדול יותר מבעבר. הברך הכואבת מאז מספקת לי תזכורת קבועה. גם טיול לחו״ל שעשיתי לכבוד היומולדת הפגיש אותי עם העבר שלי - עם מוסיקה ותרבות שאהבתי כבחור צעיר ועם מדינה שבה חייתי. פתאום העבר, הרחוק יותר והרחוק פחות, תפס אותי. זה גרם לי לחשוב.
כבר זמן רב אני בתחושת בדיקה. מה אני אוהב? מה אני מחפש? יומהולדת 50 חידד את זה.
בסופו של דבר כיום אני מחובר יותר לרגש ולאינטימיות. אני יודע שהגיל מהווה מכשול עבור היכרויות (מזכיר שאני בנישואין פתוחים ומאפשרים) כי מהווה משהו שרבים ורבות מתייחסים אליו, ואני מבין ומכבד זאת. זמן זה דבר מוזר, מצד אחד הוא הפך אותי לאדם שלם יותר ומצד שני גם למכשול. זה מורכב.