גילוי עצמי

נתניה. קניון באזור התעשיה. אחהצ.

הבן בחוג טיפוס. אני הולך לקחת משהו מ"מחסני התאורה" שחזר מתיקון.

לפני הולכים זוג, סביב 50, אולי קצת יותר. הגבר מחזיק 2 שקיות ורודות של רשת "אינטימה". היא הולכת לידו. הם פונים ימינה לרדת במדרגות הנעות, ואני אחריהם (מה לעשות שמחסני תאורה בקומה הראשונה.....). הם עומדים אחד ליד השניה, אני אומר "סליחה" כדי שאוכל לעבור. הוא זז מדרגה אחת למטה.

אני עובר. מתוך סקרנות, כאשר מגיע למטה אני מסתובב להסתכל. הוא עומד על המדרגה מתחתיה. היא מניחה את שתי הידיים על כתפיו. זו תנוחה מאוד לא נפוצה. 

מעניין. 

לא יודע, אולי אני מדמיין. אולי לא. כאשר אתה ככ הרבה זמן בסגנון חיים הזה, אתה קולט דברים קטנים, רמזים שאנשים אחרים משאירים לנו. הצורך הזה לחיות את מי שאתה, לא "in your face" אבל גם לא לוותר. בעדינות, במחוות קטנות. 

זה הסוג.