אחת הזמרות שהכי מרגשות אותי היא זמרת בשם דידו. יש לה קול רך ומלטף שנוגע, והטקסטים, פשוטים ונוגעים עמוק בכל כך הרבה רבדים (לפחות אצלי) עד לרמה של "עור ברווז".
יש משהו קסום בפשטות שיריה שמזכיר רגעים שחלפו מחד, וגורם לרצות לחוות רגעים כאלה שוב מאידך. נתקלתי היום בביצוע אקוסטי של השיר הזה בפייסבוק, ונסחפתי.
בשיר "דגל לבן" היא שרה על קשר שהסתיים, אבל היא עדיין אוהבת ומסתבר שהיא עדיין מסורה לאדם והקשר שהיו לה. היא כל כולה שם ואני... לא יכול שלא להתרגש מזה. כזה אני, נרגש מהתמסרות עמוקה בלי סוף.
"
אני יודעת שאתה חושב שאני לא צריכה עוד לאהוב אותך או לומר לך שאני אוהבת.
אבל, לו לא הייתי אומרת, עדיין הייתי מרגישה כך. איפה ההגיון בזה?
אני מבטיחה שאני לא מנסה להקשות עליך או לחזור אל מה שהיינו. אבל אני אשקע עם הספינה הזו ולא ארים את ידיי ואכנע.
לא יהיה דגל לבן מעל סף דלתי. אני מאוהבת, וכך זה יהיה תמיד.
אני יודעת שהשארתי יותר מדי בלאגן והרס מכדי שאוכל לחזור, וגרמתי רק לבעיות. אני אבין אם לא תוכל לדבר איתי שוב.
ואם אתה חי לפי הכללים של "זה נגמר", אני בטוחה שיש בזה הגיון.
אבל אני אשקע עם הספינה הזו ולא ארים את ידיי ואכנע.
לא יהיה דגל לבן מעל סף דלתי. אני מאוהבת, וכך זה יהיה תמיד.
וכשנפגש שוב, מה שאני בטוחה שיקרה. כל אשר היה, עוד יהיה שם.
אני אניח לזה לחלוף, אנצור את לשוני. ואתה תחשוב שהמשכתי הלאה.
אני אשקע עם הספינה הזו ולא ארים את ידיי ואכנע.
לא יהיה דגל לבן מעל סף דלתי. אני מאוהבת, וכך זה יהיה תמיד.
"
