אני חושב שבנקודה מסויימת בחיים, ניקר בכל אחד מאיתנו החשש לאבד מישהו שהיינו איתו בקשר. זה יכול לקרות בכל קשר שהוא, "מחייב" יותר או "מחייב" פחות, כולל קשר שנקשר במסגרת הנישואים כמובן.
יכולים להיות שפע גורמים וסיבות לחשש הזה, אפשר לעשות חלוקה מאוד גסה ולומר שחלק מהחששות נובע מההערכה העצמית שלנו, חלק אחר נובע מחוסר ביטחון בבן\בת הזוג. החלק האחרון יהיה שילוב של שני הראשונים.
אפשר לומר שאנחנו "דור מעבר". רובנו מגיעים ממשפחות בעלות מבנה מסורתי של הורים נשואים (או שהיו נשואים), סבים וסבתות, דודים ודודות שהיו נשואים. אז זה מה שספגנו מהסביבה שלנו ובאופן טבעי, שאפנו גם אנחנו ללכת באותו התלם ולייסד לעצמנו קשר משפחתי מונוגמי שכזה.
מאידך, אי אפשר להתעלם מהשינויים שאופפים אותנו.
שיעור הגירושים מרקיע שחקים, המתירנות המינית הרבה יותר רחבה מכפי שהיתה. והתא המשפחתי? גם הוא לא כפי שהיה. יש היום יותר ויותר זוגות שלא יצאו מהארון בעבר. זוגות חד מיניים יש מכל עבר. המתירנות המינית והמיניות בכלל הן כבר לא דברים שמסתירים או מתביישים בהן.
ההיצע המפתה שיש סביבנו, גורם לנו לרצות לטעום ממנו.וכשכל כך קל יחסית לטעום, יש לנו קצת פחות מוטיבציה לאפשר לבן\בת זוג "לקצוץ לנו את הכנפיים" ולהרחיק אותנו מהשוק.
וכשהרצון לטעום מפעם בנו, ברור שנחשוש שכך מרגיש גם החצי השני שלנו.
האם אנחנו באמת יכולים לדרוש או לחייב את החצי השני שלנו לקשר מונוגמי? אני חושש שהתשובה היא לא. אם היה אפשר לחייב, שיעור הגירושים לא היה כ"כ גבוה.
האם רוב הגרושים והגרושות מחפשים פרק ב' באמת ובתמים? האם הם רוצים ומוכנים להתחייב לפרק ב' כלשהו? תגידו לי אתם.
האם המונוגמיה פושטת רגל?
אני לא בטוח שהיא פושטת רגל, אבל בהחלט מאמין שהיא משנה צורה.
אם פשוט נניח לעצמנו להיות ולהנות מקשרים שלנו בלי להגדיר את התבנית שלהם, בלי מחוייבות (ובעיקר המתח שהיא מייצרת) מוגדרת, אני מאמין שנגלה שהם יתפתחו הרבה יותר טוב מאשר אם ננסה ליצור בהם מחוייבות.
"מים גנובים ימתקו" אמר שלמה המלך. ככל שננסה להציב איסורים ומגבלות - אנחנו עלולים לגלות שאנחנו יוצרים גורמים מרתיעים ומרחיקים במו ידינו.
איך עושים את זה? איך שומרים על קשר שכיף בו ביחד?
וואלה, לא יודע :)
לכל אחד ואחת, תהיה דרך שונה מן הסתם. פתיחות וכנות יהיו התחלה נהדרת. משם, כבר תסתדרו לבד :)
hיאללה, חפרתי עם ההרהורים שלי. אל תפחידו את עצמכם
