יצא לי לכתוב השבוע על עצמי, כתיבה כנה של לא מעט מילים.
אני אוהב מילים, מחשבות, הרהורים. וכשאני כותב מתוכי, אני אוהב לשלוח את הכתוב בלי לעבור על מה שכתבתי. שולח את מה שיצא, איך שיצא. אין דבר אמיתי וגלוי מזה. זה אני וזה מה יש, לטוב ולרע.
לעיתים, אני עובר על מה שכתבתי בדיעבד. וקורא את עצמי. ההסתכלות הפנימית הזו לפעמים מבארת דברים רבים, מחדדת תובנות.
פתאום, כשקראתי את עצמי, הבנתי כמה אני "שולט". כמה תמיד הייתי כזה, ולא הייתי מסוגל לראות את עצמי ככזה.
עקבתי אחרי "הכלוב" עוד מתחילתו. עוד לפני הכלוב, היו אתרים אחרים בעברית בהם התפרסמו סיפורי בדס"מ שהקסימו אותי כ"כ כי תמיד התחברתי אליהם.
כגבר נשוי בעל עקרונות ברורים לגבי נאמנות לתא המשפחתי, לא העזתי להתקרב.
וכמי שגדל בסביבה ונילית לחלוטין. "שולט" תמיד הצטייר בעיניי כמשהו שאני לא, כרע, מכאיב, מתעלל. ואני.. ניחנתי דווקא בטוב לב, מה לי ולזה?
בדיעבד, במבט לאחור. תמיד קיבלתי את השליטה מהצד השני. מעולם לא לקחתי או דרשתי. תמיד קיבלתי התמסרות ששאפה לגדול ולהתעצם.
ובסקס.. תמיד אהבתי להכאיב, פעם יותר ופעם פחות. פעם למתוח גבולות ופעם לא. תמיד ידעתי גם להכיל וללטף.
תמיד הייתי "שולט", אני לא צריך את הטייטל כדי להיות כזה או לדעת שאני כזה. ובכלל, הטייטל הוא לא בשבילי, הוא בשבילכן.
תמיד הייתי שולט, ומשום מה לא ראיתי (או בחרתי לא לראות).
ולא רק שתמיד הייתי שולט, תמיד הצטיינתי בזה. אבל רק בחודשים האחרונים השכלתי לראות, להבין ולהפנים שהדימוי שהיה לי מבחוץ על שולטים, הטעה אותי.
לפעמים, למילים וליכולת להביט אל תוכנו, יכול להיות כח עצום.
לשמחתי ניחנתי ביכולת להביט אל עצמי בכנות, בלי חשש. וביכולת להביט אל תוך אחרים. לקרוא בשורות וביניהן, לקרוא ולהבין.
אלו חלק מהסיבות שכמעט כל קשר עם סאבית כולל משימות כתיבה שונות.
לעיתים הצד השני לא מבין על מה ולמה, לעיתים הוא רק חושב שהוא מבין.
כך או כך, זו דרך נהדרת להכיר. גם את עצמנו, וגם אחרים לעומק.
למילים יש כח, המון כח! אף פעם אל תזלזלו בו!
