כבר כמה שבועות חלפו מאז התנגן השיר הזה ברדיו, בשעה קסומה של נחת באחד מימי השישי בשעות בין הערביים השלוות. אני לא חסיד גדול של ריקי גל, אדרבא, היא בין אלה שאני ממעט להאזין להן. אבל השיר הזה, יש בו משהו אחר.
ואני? הפעם הזו בה הוא התנגן, כמו לא הספיקה לי. והייתי צריך לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב ושוב. אז הקשבתי לו עוד ועוד. ובכל פעם הוא חילחל עוד ועוד והציף את הדברים שנגע בהם בפעם הראשונה והזכיר לי המון מחשבות ותחושות. ובעיקר, אותי.
תמיד היה בי משהו עוטף, מנחם ומגונן. לפני כשנתיים, במהלך תהליך התפתחות אישית שעברתי פתאום התחוור לי (מפידבקים) שאני משרה על אנשים תחושת ביטחון ויציבות. וזה הזכיר לי את ההיא שפעם אהבתי. כמה גוננתי ועטפתי, כמה "היי שקטה, עכשיו הכל בסדר" הרעפתי עליה. כמה מהנטל שלה נשאתי על כתפיי זמן כה רב. וכמה היא פצעה אותי בתמורה בסופו של דבר.
וזה הזכיר לי את זאת שמצאה את עצמה אוחזת בחבל שהקצה השני שלו נקטע כבר מזמן בעוד החבל נכרך סביבה וחונק אותה בכאב, מבלי שהיא תבין למה הוא נקטע וחירב את אושרה. לא סתם שמעתי את השיר, הייתי צריך להעביר אותו אליה, שתהיה שקטה גם היא.
וזה הזכיר לי עוד אחת כזו שקראתי כאן שנתנה והאמינה וקיוותה וציפתה. עד שהדקירה העמוקה והכואבת הגיעה ופצעה את הפצע הזה שמתישהו מגליד, אבל הצלקת נותרת על העור במשך שנים רבות אחרי.
ויש עוד. כאלה שטעמו פעם את התחושה והידיעה הזו של "זה הכי טוב שיש" בחיקו או לצידו של מישהו, והיום.. נותרו עם החוסר המשווע. החוסר שלפעמים הוא כה עמוק וכה ממושך, שכבר לא זוכרים או מבינים מה בדיוק חסר לנו.
לפעמים אני יודע, אל תשאלו אותי איך, לא אדע לענות. זו פשוט ידיעה מתחושה פנימית. וזה מרגיש קצת כמו המטריקס. לראות את האנשים, לראות איך הכאב והחוסר מניע אותם, לרוב בכיוון הלא נכון. זה לא מחזה נעים :(
היו שקטות.
https://www.youtube.com/watch?v=7hcEPikUpHI