יוצא לאור

בדרך הביתה, אחרי כ3 שנים בערך שלא יצא לי לשמוע אותו. ככה פתאום, התנגן השיר הזה ברדיו.

מוזר, עוד לפני שזיהיתי את השיר בודאות, עברה בי צמרמורת עזה וגל של זכרונות לא נעימים הציף אותי.

זכיתי להיות עוגן לכמה וכמה נפשות בחיי. חוף מבטחים שאפשר לספר לו הכל, לשאוב ממנו עידוד, חיזוק, תמיכה, הכלה או פשוט להתרסק עליו כשאין יותר כח. אבל לה, הפכתי להיות העוגן הכי גדול שאי פעם הייתי.

לא חלמתי ולא האמנתי שאי פעם אהיה במקום הזה. לא ידעתי שהיא הסתירה ממני נטיות אובדניות. כשגיליתי, היה מאוחר מדי ומסוכן מדי לעזוב.

והשיר הזה, כמו היה רודף אותי אז. היתה תקופה ממושכת שהוא נכלל בפלייליסט של כל תחנה שהאזנתי לה - כמו אי אפשר היה לחמוק ממנו.

ובכל פעם שהתנגן, ליבי התכווץ בקרבי בחשש ודאגה.

אי אפשר לתאר את התחושות בתקופה ההיא במילים. אי אפשר אפילו להתחיל ולתאר איך זה מרגיש לדעת שאתה עורק החיים של אדם אחר שאתה כל כך מחבב וכל כך חושש שיפגע בעצמו. איך זה מרגיש לדעת שנפש אדם רכה, כמו מונחת בכף ידך. ואם יש בך יותר אהבה מאגואיסטיות, זה כמו דורך בתוכך איזה כוח קדום שמניע אותך ללא לאות. הרבה יותר רחוק ממה שאי פעם האמנת שאתה מסוגל.

אך אם יש בך יותר אגואיסטיות.. מר יהיה גורלה :(

הימים ההם חלפו, ההיא במקום הרבה יותר טוב, לפחות שם היתה כשהתפצלו דרכינו. ואני, חשבתי ששכחתי. אולי יותר נכון לומר שכחתי שאני זוכר :)

תישארו קשובים, אתם עשויים להציל מישהו, אפילו אם אתם לא מודעים לכך.

https://www.youtube.com/watch?v=4OHxmWt4oAo