כבר פרסמתי בבלוג שלי בעבר פוסטים בסגנון של "אין הנחתום מעיד על עיסתו". חלקם היו בהקשר לשליטה, חלקם האחר היה פשוטו כמשמעו ונגע בזיקה והאהבה שלי לתחום הקולינרי.
הפעם הזו קשורה לשליטה והיא טומנת בחובה המון סיפוק אישי שלי.
הסקפטיים מבין הקוראים ודאי ימהרו לשפוט את הפוסט הזה כפוסט של גאווה. ואתם יודעים מה? אני מסכים. אני לא רק מלא סיפוק והגשמה, אני גם גאה בעצמי.
אני בהחלט גאה בעצמי על הנתינה שבי ועל היכולת שלי להבהיר לאחרים את ההסתכלות שלהם פנימה, אל עצמם. החוצה, על העולם שמסביב. וגם על היכולת להאיר את הדרך ולגרום לסיפוק ואושר שנובעים מהגשמה.
אז הסקפטיים שביניכם יכולים להניד את ראשם בבוז ולהמשיך הלאה. זה בסדר, אני לא מתרגש ולא נפגע מאלה שאינם מסוגלים להבין את דברי לעומקם.
לתפיסתי, רק שולט אמיתי, שיודע מה היא שליטה אמיתית ומהי אחריות אמיתית לנשלטת, ידע לקרוא את הדברים נכונה
ואני? כשאני קורא את הפוסט הזה של קאסגירל, אני מחייך בסיפוק. יודע שלקחתי אותה למחוזות שמעולם לא דמיינה שתגיע אליהם. ודברים שרואים משם, לא רואים מכאן.
אם עשיתם פעם משהו כזה למען מישהו אחר, אתם יודעים כמה סיפוק והנאה זה מסב. כמה מקבלים בחזרה.
ואם לא עשיתם, אולי כדאי שתתחילו לתת מעצמכם..
