סוף סוף מצאתי שולחן מחשב חדש. לא כזה שאפשר להגיד עליו שהוא state of the art, אבל בהחלט כמו שרציתי וחיפשתי, עם ארונית מגירות מובנית ובה 3 מגירות. ממש כמו בשולחן הישן שכבר החל להתפרק.
בכל פעם שעברתי דירה עם השולחן הקודם, העברתי את המגירות כמות שהן, על תכולתן. למי יש כח להתחיל לנבור בהן ולמיין?
הפעם, כבר לא היתה לי ברירה :)
בין כל הדברים שהיו במגירה, מצאתי כמה דיסקים צרובים ישנים שלא אתפלא אם הם כבר חגגו בר מצווה לצריבתם. בדיקה קצרה העלתה שאחד הדיסקים מת והשני מלא בשירים ישנים אך מקרטע וקופץ כשמנגנים אותם.
זה דווקא נחמד לנגן אותו ברכב, בדרך למשרד או ממנו, ולהיות מופתע כששיר נשכח מתנגן ומזכיר את קיומו (לא בדקתי איזה שירים צרובים עליו).
השיר הזה התנגן לו היום והזכיר לי איך למרות שהשנים עוברות, הרבה דברים כלל לא משתנים. איך לפעמים, מערכות יחסים וקשרים מסתיימים גם ולמרות שאנחנו לא רוצים שיסתיימו. ואיך לפעמים, כשמקשיבים לשיר שבעבר לא התייחסנו למילים שלו, פתאום אנחנו מבינים אותן הרבה יותר לעומק.
אני מאמין שכולנו (או לפחות רובנו) היינו שם, כשקשר כלשהו שהיה בעל משמעות עבורנו הסתיים למרות שלא רצינו בכך, למרות שהשקענו מעצמנו ועשינו הכל לשמר אותו, כדי שיימשך.
ופתאום, התובנה הזו, התחושה הזו. שלא רק שזה נגמר, אלא שאנחנו הופכים להיות פרק ביומן חייו של הצד השני. פרק חשוב יותר או חשוב פחות - זה כבר לא משנה בעצם. כי פרק שנגמר, הוא פרק שנגמר. ומעליו ומאחריו, יתחילו להיכתב פרקים חדשים.
והתחושה הזו, שאדם הופך להיות פרק שנגמר ביומן של אדם אחר, לא קלה כשמדובר בקשר בעל משמעות שהשקענו בו את כולנו. יש כאלה שלוקחים את זה מאוד קשה ולוקח להם המון זמן להתגבר על זה (אם בכלל).
שמח שלי אין פרקים כואבים
