זה אחד המשפטים הכי קלישאתיים שיש. אבל בתכל'ס, זה בדיוק כך.
זה כל כך יפה בתיאוריה, ששניים מתחילים להכיר ונרקמת ביניהם שיחה נעימה שמובילה לאינטימיות מלווה בפרפרים לקראת מפגש ואז נפגשים והכל לפעמים נחמד, נעים, מרגש, מסעיר וכולי וכולי וכולי.
ממש אידיליה, הא?
אבל כמו שתמונות המזון בפרסומות של רשתות ומוצרי מזון נראות הרבה יותר טוב מאיך שהמזון נראה במציאות. גם במקרה הזה, המציאות רחוקה מהאידיליה.
קראתי בלא מעט בלוגים, לא מעט מרירות ובילבול. אשכרה בילבול. גברים שחושבים שהם שולטים מסוגים שונים, נשים שחושבות שהן נשלטות מסוגים שונים וכאלה שלא החליטו עדיין מה הם או הן בדיוק.
אין לי בעיות עם הבנת הנקרא, אני קורא נהדר את השורות, וגם ביניהן. והדבר היחידי שהצלחתי להבין בחלק מהמקרים הוא שיש כאן בעיה אישית רגשית\נפשית אצל אותו האדם (גבר או אישה).
אני לא מכליל, גם לא שופט. ברור לי שיש גם לא מעט "שפויים" בקהל. אבל אני לא יכול שלא לתהות מה גרם להם\להן להגיע עד הלום דווקא.
אין ספק שאנחנו חיים בתוך עולם מאוד תובעני ודינמי וככזה, החיים בו מלווים בלחצים שונים. לחצים שמשפיעים על כל אחד ואחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת.
מתישהו, חלק מהאנשים שלא מצאו.. הולכים למצוא את השקט שלהם במטרה מסויימת. יש כאלה שחוזרים בתשובה, כאלה שמחפשים בהודו, כאלה שנוסעים לסדנאות שתיקה או סדנאות רוחניות אחרות. חלק מוצאים, חלק לא!
נדמה לי לפעמים שיש יותר מדי אינסטנט לפעמים. לכל צד יש דרישות, ציפיות ותקוות.. ולפעמים הן מושלכות מעט הצידה בשביל פורקן רגעי שלא תמיד ממלא בהרגשה טובה וסיפוק. רק בשביל לחזור ולהשליך אותן שוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב... ושוב...
לפחות ככה זה נראה.
ואתם? לא רואים את הפער בין "תמונת הפרסומת" למציאות?
הרהורים לעת ערב